החלטת האיחוד האירופי לסמן את "תוצרת ההתנחלויות" עלולה להתברר כקש ששבר את גב הגמל, ולעורר שרשרת התפתחויות שתסתיים בקריסתה של הרשות הפלסטינית.
הנחת המוצא של האירופאים היא כי לחץ על ישראל בעניין "ההתנחלויות" יביא בסופו של דבר לפתרון הבעיה הפלסטינית על פי נוסחת שתי המדינות, נסיגת ישראל לגבולות 1967, ופירוק ההתנחלויות.
הבעיה היא שהלחץ הוא לא בהכרח על ישראל, אלא על הרשות הפלסטינית. ההגדרה "תוצרת ההתנחלויות" היא בטעות יסודה, שההסברה הישראלית נכשלה בהבהרתה. זאת איננה "תוצרת התנחלויות", אלא מוצרים של "אזורי תעסוקה לפלסטינים", של תעשיינים ישראלים רגילים, כולל ערבים אזרחי ישראל, שיכולים להעביר את המפעלים ממקום למקום.
המקרה של סודה סטרים באזור התעשייה מישור אדומים הוא אופייני. תעשיינים ישראלים החליטו להעביר את המפעל לנגב, ו-600 משפחות פלסטיניות עומדות לאבד את מקור פרנסתם שהיה טוב בהרבה מן המקובל בשטחי הרשות הפלסטינית.
ראש האיגודים המקצועיים בגדה, סעד שאהר, משכם הבין זאת וקרא באופן נרגש לרשות הפלסטינית שלא לגרום לסגירת אזורי התעסוקה לפני שנמצאה אלטרנטיבה לפועלים.
אבל דבריו נפלו על אוזניים ערלות. מה שעלול לקרות עכשיו הוא שאם חלילה יסגרו אזורי התעסוקה לפלסטינים עשרות אלפי משפחות יאבדו את פרנסתן, והכעס יופנה כלפי רמאללה.
הסער הערבי התחיל בגלל מצוקה כלכלית, וגם הסער הפלסטיני עלול לפרוץ מאותה סיבה.
