רבים מאיתנו כאן בישראל קיבלו בעצב רב את הידיעה על פטירתו של שלדון אדלסון. אלו מאיתנו שזכו להכירו מקרוב, התוודעו לאהבה העמוקה שרחש לארצות הברית ולישראל. הוא הכיר והבין היטב מה הם צרכיה של מדינת ישראל, מה נדרש לעשות כדי לשמור על ביטחונה ועל שגשוגה. הוא תמיד ביקש לדעת כיצד יוכל לתרום למענה באופן אישי. הוא ידע שהמאבק המשותף העומד בפנינו הוא מלחמה על התודעה, כאשר אפשרות שרעיונות עוינים במאבק זה יהוו סכנה ממשית לכולנו.
תחילתה של עבודתנו המשותפת הייתה מיד לאחר קריסתה של פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000, כאשר עמדה על שולחן הדיונים ההצעה לחלוקת ירושלים ונסיגה ישראלית לקווי 67'. צוותו של הנשיא האמריקני דאז ביל קלינטון, שאף לשמר את התקדים של הוויתורים הישראליים גם לאחר קמפ דיוויד. הודות לתמיכתו של אדלסון, פתחנו במערכה כוללת לחיזוק זכותה של ישראל לגבולות בני הגנה ולירושלים מאוחדת. שלדון מעולם לא נרתע מלהביא מסרים אלה לבית הלבן. הוא ידע מה יש לעשות – ועשה זאת.
אין ספק כי מורשתו של אדלסון תמשיך ללוות אותנו בשנים הבאות, וחובתנו לדאוג לכך שרעיונותיו ודעותיו לא יישכחו. שלדון ורעייתו מרים פעלו יחדיו ללא ליאות למען עתידה ולחיזוקה של ישראל. זוהי אבדה קשה למשפחה וכולנו שותפים לאבלם. אך מעבר לכך, איבדנו אדם שהיה ענק בדורנו, גיבור של העם היהודי בעידן שבו גיבורים הם נדירים ביותר. יהי זכרו ברוך.
פורסם בישראל היום.
