1. עם נטילת השליטה על ידי ישראל באזור ב-1967, תקנות האג מ-1907 בדבר לוחמה ביבשה ואמנת ג'נבה הרביעית (1949) לא נחשבו כחלות בשטחי הגדה המערבית (יהודה ושומרון), מכיוון שממלכת ירדן עד ל-1967 מעולם לא הייתה ריבון חוקי באיזור, ולכן ישראל לא נטלה את השלטון מריבון קודם.. בכל מקרה, ירדן ויתרה מאז על כל תביעה לזכויות ריבוניות ביחס לשטח.
2. ישראל, כגורם המנהל את השטח עד להסדר סופי בדרך של מו"מ על גורל השטח, בחרה בכל זאת ליישם את ההנחיות ההומניטאריות של אמנת ז'נבה ונורמות אחרות של המשפט הבינלאומי ההומניטארי על מנת להבטיח את זכויותיה הבסיסיות היומיומיות של האוכלוסיה המקומית, כמו גם את זכויותיה של ישראל להגן על כוחותיה וליהנות מאותן קרקעות, שלא היו בבעלות פרטית מקומית.
3. סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, האוסר על העברה המונית של אוכלוסיה לתוך שטח כבוש – כפי שנעשה על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה – אינו רלוונטי ומעולם לא נועד לחול לגבי ישראלים שבחרו להתיישב ביהודה ושומרון.
4. לכן, אין בסיס משפטי לטענותיהם של גורמי או"ם, בירות אירופיות, ארגונים ואנשים פרטיים לפיהן פעילות ההתיישבות הישראלית מהווה הפרה של החוק הבינלאומי .
5. באותה מידה, המונח הנפוץ בקרב הקהילה הבינלאומית "שטחים פלסטינים כבושים" הוא שגוי לחלוטין וחסר כל בסיס משפטי ועובדתי. השטחים אינם כבושים והם גם אינם פלסטיניים. מעולם לא נקבע במסמך משפטי כלשהו שלפלסטינים יש ריבונות או שהשטחים שייכים להם.
6. שטחי יהודה ושומרון הם נושא למחלוקת בין ישראל לפלסטינים, וזאת בכפוף אך ורק לתוצאה של המו"מ להסדר הקבע ביניהם.
7. חוקיותה של נוכחות יישובים ישראליים באיזור נובעת מזכויותיו ההיסטוריות, הטבעיות והמשפטיות של העם היהודי להתיישב באיזור, שהוענקו לו מכוח מסמכים משפטיים בינלאומיים תקפים ומחייבים, המוכרים ומקובלים על ידי הקהילה הבינלאומית. לא ניתן להכחיש או לפקפק בזכויות אלו.
8. ההנהגה הפלסטינית, בהסכם הביניים (אוסלו 2) מ-1995, שעודנו תקף, הסכימה וקבלה את המשך נוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון, בכפוף לתוצאת המו"מ על הסדר הקבע, בלי שום הגבלה, על אף אחד מהצדדים, לגבי תכנון ובנייה של בתים וקהילות. לפיכך, לטענות לפיהן הנוכחות הישראלית באיזור איננה חוקית אין כל בסיס.
9. הנהגה הפלסטינית התחייבה בהסכמי אוסלו ליישב את כל הסוגיות שטרם נפתרו – ובכלל זה גבולות, התנחלויות, ביטחון, ירושלים ופליטים – על ידי מו"מ בלבד ולא באמצעות צעדים חד-צדדים. הדרישה הפלסטינית להקפאת פעילות ההתנחלות כתנאי מקדים לחזרה למו"מ מהווה הפרה של ההסכמים.
10. כל ניסיון שהוא, דרך האו"ם או בדרכים אחרות, לשנות באופן חד צדדי את מעמד השטחים, מפר את ההתחייבויות הפלסטיניות שנקבעו בהסכמי אוסלו ופוגע בשלמותם ובתוקפם של ההסכמים השונים עם ישראל. בכך נפתחת הדלת לאפשרות של פעילות חד-צדדית הדדית מצידה של ישראל.
למאמר באנגלית לחץ כאן
פורסם לראשונה ב-22 לינואר 2013
