קשה להתעלם מן האיתותים מתורכיה, בעקבות פיגוע הטרור שפגע בתיירים הישראלים באיסטנבול, ויש לברך עליהם ולקוות ששתי המדינות, שהיו בעלות ברית בעבר, יצליחו לפחות לנרמל את היחסים ביניהם.
אין אנו יודעים מה קורה בדיוק במסדרונות הדיפלומטיה הנמרצת החותרת להבאת "משבר מרמרה" לידי סיום, אבל אפשר לשרטט את המכשולים המנטליים והמעשיים הטעונים טיפול.
נראה כי הבעיה הראשית היא דווקא מנטלית. תורכיה אימצה לעצמה זהות איסלאמית וניסתה להנהיג את הסונים באזור במסגרת חידוש האימפריה העות'מאנית.
הזהות הזאת לא מקבלת מדינה יהודית גאה שלה מעמד של מעצמה אזורית, שכן בתפיסה העות'מאנית היהודים הם עדה "מילה" במסגרת של בני חסות "ד'ימה". מכאן, שהקושי הגדול בדו שיח עם תורכיה הוא לשון ההכתבה וחוסר הרצון להתפשר. מוטיב העלבת ישראל ונשיאה שמעון פרס היה בולט במיוחד ברטוריקה התורכית בשנים האחרונות.
מעבר לכך ישנה גם בעיה פוליטית – ברית מחודשת עם תורכיה היא לא בעייתית לתורכים רק מן הבחינה הפסיכולוגית, אלא גם עומדת בסתירה עם הבריתות האזוריות שגיבשה ישראל – עם מצרים, יוון וקפריסין.
מכאן, שמאז קריסת הברית ההיסטורית עם ישראל נוצרה מציאות חדשה שמאפשרת לכל היותר לנרמל את היחסים, ולא מעבר לכך. אך גם בהתפתחות צנועה כזו יש חשיבות גדולה.
