בין השיחות עם איראן ומצרים, חמאס חידשה בסוף השבוע את שיגור בלוני הנפץ לעבר ישראל – תזכורת מטרידה לכך שמצב הרגיעה בגבול עזה תמיד שברירי. יש מי שראו בכך איתות של הזדהות עם מסע הנקמה של איראן בעקבות חיסולו של מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, אך בחינה מדוקדקת של ההתפתחויות האזוריות ושל המסרים מחמאס עצמה מעידה אחרת: הבלונים, ככל הנראה, הם אמצעי לחץ על ישראל בהקשר ישיר למאמצי ההסדרה – המתעכבים עקב אי-הוודאות הפוליטית בישראל.
למרות השתתפותו הסמלית של איסמאעיל הנייה בטקסי האבל בטהראן, נראה כי חמאס מקפידה שלא לסטות ממסלולה העיקרי – הסדרה מול ישראל שתאפשר שיפור בתנאי החיים ברצועה ושיקום כלכלי. חמאס, כך עולה מדבריהם של בכיריה, לא תתגייס למסע נקמה איראני נגד ארה"ב או בעלות בריתה.
הדברים באו לידי ביטוי מובהק בהצהרתו של ח'ליל אל-חיה, מבכירי התנועה, אשר הבהיר כי הביקור באיראן היה מחווה למי שתמך במאבק הפלסטיני – ולא צעד פוליטי שנועד להצטרף לציר השיעי. חיה אף טרח להרחיק את חמאס ממדיניות של קונפליקט אזורי, וציין את פתיחותה של חמאס ליחסים עם כלל מדינות ערב, ובפרט את נכונותה להתקרב לסעודיה – חרף הקור שברקע היחסים, שלטענתו נובע דווקא מהצד הסעודי.
הפער בין חמאס לאיראן: לא אותו סדר יום
העמדה הזו של חמאס בולטת דווקא מול מאמציה של איראן לרתום את הדגל הפלסטיני לשירות מטרותיה האזוריות. בעוד טהראן מנסה לקדם את "שחרור ירושלים" כמסגרת מאחדת לעולם הערבי והמוסלמי – ואף בחרה להעביר את נאומו של ח'מנאי בערבית במקום בפרסית – חמאס מיישרת קו דווקא עם צורכי השעה שלה: יציבות, הסדרה ומניעת הסלמה מיותרת.
הסיבה לכך ברורה. חמאס בוחנת בקפידה את השינויים הפוליטיים בעולם הערבי לאחר חיסול סולימאני: זעם עממי בלבנון כלפי חיזבאללה, התסיסה הגוברת בעיראק, ולחצים פנימיים במדינות נוספות – כל אלה יוצרים מציאות בה חמאס נדרשת לתמרן בזהירות.
בנוסף, חמאס זקוקה למצרים – המתווכת המרכזית מול ישראל והאחראית במידה רבה על פתיחת מעבר רפיח. אולם מצרים עצמה מצויה בעימות גיאו-אסטרטגי גובר מול טורקיה בזירה הלובית, שם מאיימת לקום ממשלה המזוהה עם "האחים המוסלמים" – תנועה שבמצרים נחשבת לאיום ממשי על יציבות המשטר. עבור קהיר, חמאס נתפסת לעיתים כהשלכה ישירה של אותו איום.
המבט לעתיד: האם חמאס עומדת בפני תפנית נוספת?
ההיסטוריה מלמדת שחמאס איננה מהססת לבצע תפניות טקטיות בהתאם לאינטרסים משתנים. כך למשל, בגדה בתמיכת המשטר הסורי בעיצומו של המרד הסוני נגד אסד. כעת נשאלת השאלה האם עזה ניצבת בפני תפנית דומה – התרחקות מהציר האיראני, והתקרבות מתונה למדינות ערב המתונות – ובראשן מצרים וסעודיה.
הזירה ממשיכה להשתנות במהירות, אך דבר אחד ניכר: חמאס איננה ממהרת להקריב את האינטרסים המקומיים של רצועת עזה למען מאבק כולל מטעם טהראן. לפחות לעת עתה – היא בוחרת להתמקד במטרותיה הישירות, ובניהול מתוחכם של מרחב האפשרויות הפוליטי שבין עימות להסדרה.
