אף על פי שעדיין אין הסכם על הפסקת אש בין ישראל לחמאס, הרי שמעולם לא היו השניים כל כך קרובים להסכם. את ההתפתחות הזאת יש לייחס לא רק לאינטרס האמיתי שיש לחמאס לייצב את המצב בעזה ולחזק את שלטונו, אלא גם למעורבות סורית פעילה מאחורי הקלעים, שהייתה חסרה עד כה. למרות שמצרים היא זו שתביא את המוצר הסופי לישראל, אלמלא המגעים של סוריה עם ארגוני הסירוב הפלסטינים, ובעיקר הפגישה בין שר החוץ הסורי, וליד אלמועלם, למנהיג החמאס, חאלד משעל, לא הייתה מצרים מצליחה להביא לידי סיום מוצלח של השיחות. שרים בכירים בממשלת ישראל הביעו אמנם הסתייגויות חריפות מן ההסכם המתרקם, אולם שתיקתו של רה"מ, אהוד אולמרט, מעידה על כך שהוא תומך בעסקה. זאת מכיוון שהיא מעניקה לו ולאבו מאזן חצי שנה של שקט, בה הם ינסו להשלים את הסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים.
במידה ואלה הם פני הדברים, סוריה היא המרוויחה הגדולה ביותר עד כה מן ההתפתחויות האחרונות. היא מוכיחה כי אי אפשר בלעדיה: לא בלבנון, לא בעזה ולא בגדה המערבית. מצרים מקבלת עובדה זו בחירוק שיניים מכיוון שהיא חייבת להרגיע את המצב בעזה, אשר משפיע לרעה על יציבותה הפנימית. מכאן, שסוריה מחזיקה בידיה קלף גם בענייני הפנים של מצרים.
איראן, למרבה ההפתעה, תומכת במהלכיה האחרונים של סוריה. בעקבות שיחותיו של אלמועלם בטהרן, הודיעה איראן כי היא תומכת בכל מהלך שיוביל לשחרור אדמות ערביות מן הכיבוש הישראלי. מן הסתם שכנע שר החוץ הסורי את בעלי בריתו האיראניים כי מהלכיה האחרונים של סוריה מוכיחים לנשיא הבא בבית הלבן שציר דמשק-טהרן הוא המפתח להתפתחויות הכלליות במזרח התיכון – בעיראק, בלבנון ובשטחים הפלסטיניים – ומאפשר מרווח זמן שיעכב או ימנע מתקפה צבאית על סוריה ואיראן עד אחרי הבחירות בארה"ב.
אם כך, תהליך אנאפוליס, שהתחיל על רקע הטענה כי יקדם את ציר המדינות המתונות במזרח התיכון אל מול ציר הרשע, הסתיים למעשה עם קידום ציר הרשע על חשבון המדינות המתונות. במקום לחיצת יד ישראלית-סעודית, נקבל לחיצת יד ישראלית-סורית.
