במסגרת תוכניתו המיוחדת "בת 70" של יואב קרקובסקי, בכאן ב', על תהליך השלום, השתתף נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ד"ר דורי גולד. השניים צללו אל מאחורי הקלעים של הסכמים שנחתמו בין ישראל למדינות ערב ולרשות הפלסטינית.
דבריו של ד"ר דורי גולד:
להלן הדברים שכתב קרקובסקי בעת שהציג את התכנית בעמוד הפייסבוק שלו ובפתיח:
יש נושא אחד שמפלג ומקטב את החברה הישראלית – שנים רבות. המרדף אחר השלום, עם הפלסטינים. העם בישראל השלים על העיקרון של ויתור על שטחים – תמורת שלום אמת – גם אם שלום קר – עם מדינות ערב, עם מצרים עם ירדן. בזמן מסוים הישראלים היו משלימים גם עם ויתור על הגולן תמורת חומוס בדמשק – אבל זה עוד לא קרה. פתרון שתי המדינות – מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל תוך ויתור על שטחים ביהודה ושומרון – עדיין לא מפלג מאוד את החברה הישראלית – שחלקים בה לא מוצאים מנהיג פלסטיני שאיתו אפשר להידבר.
התכנית המלאה:
אחרי לחיצות הידיים – על מדשאת הבית הלבן, אחרי ההכרה הישראלית בארגון שחרור פלסטין, ארגון הטרור שהוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים באמצע שנות ה-60, ורצח מאות ישראלים בלחימה טרוריסטית – והפך באחת לפרטנר איתו מנסה ישראל להגיע לשלום, אחרי שיאסר עראפת והנהגת אש"פ חזרה לשטחים – שגלתה לטוניס מאז מלחמת לבנון הראשונה – אחרי פרסי הנובל לשלום, אחרי האווירה החגיגית – הגיעו פיגועי הטרור הרצחניים.
אוטובוסים מתפוצצים – האירוע הטראומטי ביותר היה הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. מחבלים מתאבדים התחיל להסתנן לתוך הארץ, כמעט מדי שבוע הופסקו שידורי הרדיו והטלוויזיה בפריצות מזעזעות עם ידיעות נוטפות דם.
ישראל הגיבה מדי פעם בפעם במבצעים צבאיים לעומק השטח הפלסטיני, במצוד אחרי המפגעים, ובעיקר אחרי שולחיהם. יצחק רבין היה זה שקבע את הסיסמא – נילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום, ונמשיך בשיחות כאילו אין טרור. ניסה ולא ממש הצליח. פיגועי הטרור הוציאו את הציבור הישראלי לרחובות להפגנות ענק – שבמוקד יצחק רבין, הוצג כמי שמפקיר את הבטחון, והכינוי בוגד הוצמד לדמותו. המחאה וההפגנות היו אלימות השיא הגיע ב-4 בנובמבר 1995, בסיום העצרת נגד האלימות ובעד השלום, נרצח ראש הממשלה ושר הבטחון רבין, בשלוש יריות אקדח מידיו של מתנקש יהודי, יגאל עמיר.
הניסיונות להגיע לשלום עם הפלסטינים נמשכו. ממשיכי דרכו של רבין שמעון פרס ויוסי ביילין, עוד ניסו להגיע להסכם, אבל פיגועי הטרור נמשכו. בנימין נתניהו, שנבחר ביוני 1996 לראשות הממשלה, המשיך בדיאלוג ומימש חלק מההסכמים שחתמו ממשלות רבין ופרס. אהוד ברק שהבטיח לנסות למצות את המגעים עם הפלסטינים, שב בקיץ 2000 מקמפ דייויד עם המסר – יאסר עראפת אינו הפרטנר לשלום
ההודעה הזו – וכישלון השיחות הביאו כעבור שבועות אחדים לפרוץ האינתיפאדה השלישית. אריאל שרון עולה להר הבית – והשטח הפלסטיני שהתכונן לעימות אלים – פתח במהומות דמים.
ב-2004, מת יאסר עראפת. אבו מאזן נבחר תחתיו. ההתנתקות שהגה אריאל שרון, נסיגה חד צדדית מחבל עזה ופינוי גוש קטיף על 10,000 תושביו התנהלו ללא הסכם מול הרשות הפלסטינית. חמאס השתלט כעבור חודשים אחדים על הרצועה. מאז ניסו ממשלות ישראל לקיים דיאלוג עם הפלסטינים.
אהוד אולמרט הניח לפני הפלסטינים את ההצעה הכי מרחיקת לכת לפני אבו מאזן – אבל הסכם לא נחתם. בצל חקירות פליליות, מעטפות של כסף וועדת חקירה על מלחמת לבנון השניה – יורד אולמרט מהבימה הציבורית, ובנימין נתניהו חוזר לראשות הממשלה. הבית הלבן מציע – הקפאת בניה, נתניהו נענה – ונועד עם אבו מאזן כמה פעמים. אבל גם השיחות הללו לא מניבות דבר.
במארס 2014, אחרי ההקפאה, מזמן הנשיא ברק אובמה את אבו מאזן לבית הלבן – ובחדק הסגלגל מציג בפניו את המסך שאמור להוות בסיס לשיחות בין הצדדים. יו"ר הרשות, מאזין – ומבטיח לשוב עם תשובה – אלא שזה לא קרה. השיחות עם הפלסטינים תקועות. מעבר לקו הירוק יותר מ-400 אלף ישראלים – ונכון לעכשיו הפתרון רק מתרחק – ולא מתקרב.
בת 70 תכנית מספר 14
המרדף אחר השלום – חלק שני
