החוקה הפלסטינית שפורסמה לאחרונה, ואומצה בפברואר 2026, ייתכן שנועדה על ידי ההנהגה הפלסטינית להרגיע מנהיגים בריטיים, צרפתים, קנדים, אוסטרלים ואחרים במערב, אשר מיהרו בהתלהבות ובתמימות לעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2025 כדי להכיר במדינה פלסטינית שאינה קיימת. זאת בתקווה להעניק להם, בתמורה להכרה החפוזה, תחושת ביטחון כלשהי של מתינות לכאורה ונורמליות דמוקרטית בסגנון מערבי.
עם זאת, עיון מעמיק במסמך יוצא דופן זה חושף את אופייה וכוונותיה האמיתיות של כל מדינה פלסטינית אפשרית.
שלילת קיומה של ישראל ופגיעה בהסכמי אוסלו
בראש ובראשונה, חוקה זו, בהתייחסה בסעיף הראשון לפלסטין כאל "אומה ערבית, חלק מהמולדת הערבית", שוללת לחלוטין את קיומה של ישראל, וכן מונעת כל פתרון שלום באמצעות משא ומתן. היא מתעלמת מההתחייבות הפלסטינית בהסכמי אוסלו המוכרים בינלאומית בשנים 1993-1995 לנהל משא ומתן על הסדר קבע ולחיות בשלום עם ישראל.
הסכמי אוסלו לא קבעו כי תוצאת המשא ומתן תהיה מדינה פלסטינית. ההסכמים לא הזכירו כלל את "פתרון שתי המדינות" החוזר ונשנה, המועדף על מנהיגים מערביים, דבר שההנהגה הפלסטינית התנגדה לו בעקביות.
לפיכך, החוקה הפלסטינית, כשלעצמה, מנסה לקבוע מראש ולהכריע את תוצאות משא ומתן בעל גיבוי בינלאומי שטרם התקיים. בקידום חוקה זו, הפלסטינים מפרים ומערערים אחד מהסעיפים היסודיים ביותר של הסכמי אוסלו. סעיף זה נועד למנוע כל צעד שישנה את מעמד השטחים עד להשלמת המשא ומתן על הסדר הקבע (הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני על הגדה המערבית ורצועת עזה, אוסלו 2, 28 בספטמבר 1995, סעיף XXXI (7)).
שפה דמוקרטית מול מסגרת משפטית מבוססת שריעה
שנית, החוקה, בסעיפים 8, 10, 13, 27, 30 ואחרים, מנסה ליצור בקרב קהלים מערביים אשליה של דמוקרטיה ליברלית ופתוחה. היא כוללת עקרונות של שוויון ואי-אפליה על בסיס גזע, מין, צבע, דת, דעה פוליטית או מוצא חברתי. היא גם מבטיחה הליך משפטי תקין, בחירות חופשיות והוגנות, וחופש אמונה ופולחן דתי.
עם זאת, בו בזמן ובסתירה מוחלטת לעקרונות אלו, היא קובעת באופן ברור מאוד בסעיף 4 כי האסלאם הוא הדת הרשמית וכי השריעה האסלאמית היא מקור החקיקה העיקרי, על כל המשתמע מכך, אפליה גלויה כלפי לא-מוסלמים, נשים וחברי קהילת הלהט"ב. באופן דומה, התחייבותה השקופה בסעיף 37 ל"חופש לקיים זכויות דתיות" היא צבועה לחלוטין לאור היחס העוין והאלים המופגן בחברה הפלסטינית כלפי יהודים ונוצרים, וכן כלפי זכויות הפולחן היהודיות והנוצריות.
הכרה דתית והיעדר הכרה ביהדות
סעיף 4 מעניק לנצרות "מעמד" מסוים, אך החוקה אינה מעניקה ליהדות כל הכרה או מעמד. הדבר תמוה לאור מרכזיותה של היהדות בארץ הקודש, עובדה המוכרת אף בקוראן ובכתבים הנבואיים של האסלאם.
ירושלים: מסגור היסטורי ודתי סלקטיבי?
החוקה מתייחסת בסעיף 3 לירושלים כבירת המדינה הפלסטינית וכסמל לאומי. היא מתחייבת לשמר את אופייה הדתי האסלאמי של ירושלים ואת קדושותיה, וכן להגן על קדושותיה הנוצריות. עם זאת, היא מתעלמת לחלוטין מההיסטוריה ומהנוכחות היהודית המשמעותית והעתיקה בירושלים. הדבר כולל את המקומות הקדושים ליהדות, שהם מרכזיים לדת היהודית ועשירים במורשת היסטורית יהודית. היא גם מתעלמת מההתחייבות הפלסטינית בהסכמי אוסלו, במסגרת הצהרת העקרונות על הסדרי ממשל עצמי זמניים (אוסלו 1, סעיף V מ-13 בספטמבר 1993), לנהל משא ומתן עם ישראל בנוגע לירושלים.
פרשנות סלקטיבית של הגדרה עצמית
בהתייחסה בסעיף 10 לזכות לכאורה ל"הגדרה עצמית לעם הפלסטיני כפי שמוכרת במשפט הבינלאומי ובהחלטות האו״ם", החוקה מתעלמת ומכחישה זכויות זהות, אמיתיות ומבוססות היסטורית של ישראל ושל מדינות אחרות.
"זכות השיבה" והשלכות דמוגרפיות
באופן דומה, תחת הכותרת המוזרה "אחדות הקרקע", ההתייחסות בסעיף 12 ל"זכות שיבה" של פליטים בעייתית במיוחד, שכן זכות כזו אינה קיימת במשפט הבינלאומי. קביעת "זכות השיבה" כעיקרון יסוד חוקתי מתעלמת באופן בוטה מהתחייבות הפלסטינים בהסכמי אוסלו לנהל משא ומתן עם ישראל בנושא הפליטים. תביעה מפורשת זו, למרות ההתחייבויות, נועדה לערער דמוגרפית את ישראל, דבר המהווה מכשול מוחלט לכל פתרון במשא ומתן.
סתירות בנוגע לאלימות וטרור
מתחת למעטה הליברלי והדמוקרטי המלאכותי שלה, החוקה הפלסטינית ממסדת ומקדמת אלימות וטרור. סעיף 63 כולל הצהרה צבועה ורדודה כי המדינה הפלסטינית "מחויבת למנוע ולהגביל אלימות". החוקה קוראת לסיום הכיבוש לא באמצעות פתרון במשא ומתן בהתאם להתחייבויות הפלסטיניות, אלא באמצעים אחרים. היא גם תומכת בגלוי במדיניות של תשלום עבור הרג, מממנת משפחות של מחבלים ומעודדת טרור באמצעות פיצויים נרחבים. סעיף 44 מזכיר את החוק המסדיר מתן "טיפול נרחב" למשפחות של "שהידים", פצועים, אסירים וקורבנות "רצח עם".
חירויות פוליטיות ותקשורתיות: טענה מול מציאות
דוגמה נוספת לצביעות המוחלטת הטבועה בחוקה זו היא סעיף 49, האוסר לכאורה "פעילות פוליטית עוינת לעקרונות דמוקרטיים או בעלת אופי צבאי". הדבר מגוחך במיוחד לאור אופייה והיסטוריה של החברה הפלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית, הרוויה בפעילות טרור יומיומית של ארגונים כגון חמאס, הג׳יהאד האסלאמי והזרועות הצבאיות של פת״ח.
באותה מידה, התחייבות חוקתית בסעיף 56 ל"הבטחת עצמאות וניטרליות של התקשורת הציבורית" נראית אירונית ואף מגוחכת, לאור הדיכוי האלים והאיומים הנפוצים בחברה הפלסטינית כלפי עיתונאים מקומיים וזרים.
סיכום: ציפיות מערביות מול מציאות חוקתית
מעל הכול, ולמרבה התסכול של אותם מנהיגים מערביים שתמכו בהתלהבות בהכרה במדינה פלסטינית באו״ם, המסר המרכזי של מסמך זה ברור. הפסקה השנייה במבוא קובעת כי החוקה נועדה להיות לא יותר מאשר "גשר בין הווה נצור לבין עתיד פתוח לחירות ולשינוי, מעבר מסמכות זמנית למדינה דמוקרטית קבועה".
הדיכוטומיה הטבועה בין ההצהרות הסותרות והצבועות בחוקה הפלסטינית, מצד אחד, לבין תקוותיהם של מנהיגי המערב, המבוססות על משאלת לב לקיום משותף בשלום עם ישראל, בולטת לעין.
יהיה מעניין לראות האם מנהיגי המערב, ובמיוחד ראש הממשלה הבריטי סטרמר והנשיא הצרפתי מקרון, יצליחו לראות מבעד למסמך יוצא הדופן הזה ולהתייחס אליו בהתאם.
