ב-15 בספטמבר 2025 התרחש אירוע היסטורי ברצועת עזה. הוא כמעט נעלם מעיני התקשורת העולמית, אך חשיבותו הייתה עצומה. זה סימן את תחילת הסוף לשלטון האכזרי של חמאס.
לראשונה מזה שנים רבות, תושבי עזה הפשוטים סירבו לציית למחבלים המסתתרים במנהרות. במקום זאת, הם הקשיבו להוראות הפינוי של צה"ל ששודרו ברמקולים ובערוצים מקוונים. כ-800,000 תושבים, כולל גברים, נשים וילדים, אספו את מעט חפציהם והלכו דרומה לפי ההוראות.
חמאס ניסה לעצור אותם באיומים ובאלימות, אך נכשל. בשעות הערב, בשכונות ההרוסות בצפון עזה, הבינו מנהיגי הארגון שהם איבדו שליטה על האוכלוסייה. זה היה רגע של הבנה מרה.
מצבא לגרילה: קריסת מכונת ההרג
מאז חדל חמאס לתפקד ככוח צבאי או שלטוני מאוחד. מה שנותר הוא אוסף של תאים מפוזרים ועצמאיים למחצה הנאחזים בשרידי צבא מאורגן פעם.
צה"ל חיסל באופן שיטתי את רוב המפקדים הבכירים והבינוניים של חמאס, והותיר את הארגון ללא מנהיגות אסטרטגית או תיאום. ההוצאות הפומביות ההמוניות של משתפי פעולה לכאורה באוקטובר 2025, שצולמו והופצו על ידי חמאס עצמו, נועדו להקרין כוח וסמכות. למען האמת, הם חשפו פחד וכאוס פנימי. זה היה מפגן של ייאוש במסווה של כוח.
סדקים בשליטה: החמולות בעזה מתקוממות
ככל שמבנה הכוח של חמאס נשחק, מסתמן שינוי חברתי ופוליטי חשוב לא פחות. עשר חמולות גדולות ברחבי הרצועה קוראות תיגר על סמכותו של חמאס בזהירות אך יותר ויותר.
בשכונת שוג'אעיה, חמולת ח'לאס הפכה לפעילה. ברפיח, חמולת אבו שבאב נקטה עמדה. בצפון, חמולת אל-מנסי מבססת את עצמה. גם בני חמולות דע'מוש, בכרי ואל-אסטל הפגינו דרגות שונות של התנגדות.
לאף אחת מהחמולות הללו אין את הכוח הצבאי להפיל את חמאס בכוחות עצמה. עם זאת, קיומם כקהילות חמושות ומאורגנות עם אינטרסים והנהגה, מהווה סדק חמור במערכת הפחד והצייתנויות העיוורת שחמאס בנה לאורך השנים.
בידוד אזורי: ננטש על ידי פטרוניו
בזירה האזורית, חמאס עומד כעת מבודד יותר מאי פעם מאז הקמתו. עד סוף 2023 הייתה עזה השטח היחיד שנשלט על ידי האחים המוסלמים ונהנה מתמיכתן של איראן, קטאר ובעלות ברית נוספות. העידן הזה הסתיים.
איראן, הפטרונית העיקרית של חמאס, עסוקה כעת בשיקום חיזבאללה בלבנון לאחר שספגה אבדות כבדות מול ישראל בצפון. קטאר, המממנת הראשית של הארגון והמגינה הדיפלומטית שלו, פועלת בזהירות על רקע האשמות בינלאומיות גוברות בתמיכה בטרור.
לפני המלחמה היה לחמאס תקציב שנתי של כ-2.5 מיליארד דולר. כ-62% הגיעו ממסים פנימיים שהוטלו על אוכלוסיית הרצועה, והשאר הגיעו מאיראן, קטאר, הרשות הפלסטינית, אונר"א ומיזמים עסקיים גלובליים. הכסף הזה נעלם. כיום, מקור המימון העיקרי של חמאס הוא גניבה גלויה של סיוע הומניטרי המיועד לאזרחי עזה. הארגון גונב מזון ותרופות מבני עמו כדי לשלם ללוחמיו ולקיים את מה שנותר ממשטרו.
המשחק הכפול של טורקיה וקטאר
שני שחקני מפתח ממשיכים לתמרן את המצב מהצד: טורקיה תחת הנשיא ארדואן וקטאר. שתי המדינות, התומכות הוותיקות של האחים המוסלמים, משחקות משחק כפול זהיר וציני.
על פני השטח, הם מציגים את עצמם כמתונים ומשתפי פעולה עם המערב. טורקיה היא חברה בנאט"ו, וקטר מארחת בסיסים צבאיים אמריקאים. שניהם אף השתתפו בשכנוע חמאס לשקול הצעות מסוימות שהציג הנשיא לשעבר טראמפ. אולם מאחורי הקלעים הם ממשיכים להגן על חמאס ולתמוך בו.
תורכיה מאפשרת לחמאס להפעיל משרדים ומרכזי פיקוד בשטחה. קטאר מעניקה הגנה מלאה להנהגה הבכירה של הארגון בדוחא ועשויה לחדש בקרוב את המימון הישיר. המטרה המשותפת היא לשמר את חמאס כתנועה פוליטית לכאורה, "מפלגה לגיטימית" בעלת כוח צבאי מספיק כדי להשפיע על הממשלה העתידית בעזה בחסות טורקית וקטארית.
זהו ניסיון מחושב למתג מחדש ארגון טרור כשחקן פוליטי, ללטש את תדמיתו הבינלאומית ולאפשר לו להמשיך לאיים על ישראל במסווה של לגיטימציה. מבחינת ישראל מדובר באתגר רציני, בעיקר בשכנוע ארצות הברית בסכנה הטמונה בגישה זו.
הפרות הפסקת אש: טרור מתוך הרגל
מדוע חמאס ממשיך להפר את הסכמי הפסקת האש? התשובה פשוטה וחושפנית כאחד. הפרות אלה אינן מכוונות עוד על ידי פיקוד מרכז. אלה מעשים בודדים של מפקדים מקומיים המנסים להוכיח לחסידיהם ולעצמם שעדיין יש להם כוח ורלוונטיות.
אין עוד מועצה צבאית מאוחדת או פיקוד אסטרטגי. מה שנותר הוא אינרציה, דפוס כאוטי של אלימות המונעת על ידי הרגל ולא על ידי אסטרטגיה. כל הפרה רק מחלישה עוד יותר את חמאס ומעניקה לישראל לגיטימציה מוסרית, משפטית ומבצעית להגיב בעוצמה.
משבר תודעה
החולשה הגדולה ביותר של חמאס אינה צבאית או כלכלית. היא פסיכולוגית. הארגון אינו יכול להשלים עם העובדה שהוא אינו עוד שחקן עצמאי באזור. הוא הפך לכלי משחק המשמש אחרים, במיוחד טורקיה וקטאר, כדי לשרת את האינטרסים שלהם.
ישראל עומדת כעת בפני רגע מכריע. עליה להגדיר את כללי העתיד ולא להמתין למעצמות בינלאומיות, שלעתים קרובות אינן מכירות את המציאות באזור, שיטילו מגבלות מלאכותיות. אם ישראל תעצור ותסכים לניצחון חלקי, היא תאבד את היכולת לעצב את המציאות האסטרטגית של התקופה שלאחר המלחמה.
רגע שאסור לפספס
זו הזדמנות אסטרטגית נדירה לישראל. חמאס נמצא בנקודת התורפה ביותר שלו מאז הקמתו. מנהיגיה חוסלו או נאלצו להסתתר. כוחה הצבאי מותש, הכספים שלה מתרוקנים והתמיכה האזרחית שלה דועכת במהירות.
זה הזמן לפרק את מה שנותר מרשת הטרור שלה, להוציא את טורקיה וקטאר מהמשוואה, ולהשיג גיבוי אמריקאי שימנע מחמאס להשתקם. המתנה למעגל הרגיל של משא ומתן מדיני פירושה בזבוז הזדמנות זו וחזרה למצב של איום תמידי.
ישראל יכולה להבטיח שהפרק האחרון של שלטון חמאס בעזה יהיה באמת האחרון. ברגע שהמסך הזה נופל, הוא לעולם לא יעלה שוב.
