ב־3 בינואר 2026 כוחות אמריקניים לכדו את הדיקטטור הוונצואלי ניקולאס מדורו ואת אשתו במבצע שהורה עליו הנשיא דונלד טראמפ. בני הזוג עומדים כעת בפני אישומים בסחר בסמים בבית משפט פדרלי בארצות הברית. טראמפ הצדיק את הפעולה במסגרת דוקטרינת מונרו, תוך שהוא מציין את אירוחה של ונצואלה תשתיות צבאיות איראניות, רוסיות וסיניות — כולל דיווחים על מתקני ייצור כטב"מים, סחר בנפט המיטיב עם מעצמות עוינות, ובסיסים פוטנציאליים לטילים בליסטיים המכוונים לעבר ארצות הברית, ספינותיה ומתקניה.
המבצע הצית מחדש את הוויכוח על התערבות אמריקנית. הפרשן הפוליטי טאקר קרלסון, אשר ב־29 באוקטובר 2025 שיבח את ונצואלה כ"המדינה השמרנית ביותר מבחינה חברתית בחצי הכדור המערבי" בשל איסוריה על פורנוגרפיה, הפלות, נישואים חד־מיניים, שינוי מגדרי וריבית, החריף את עמדתו ב־4 בינואר 2026. הוא אמר כי אכפת לו מוונצואלה "כי יש לי ילדים", והזהיר כי ההתערבות תוביל למלחמות רחבות יותר. שבועות קודם לכן, בפורום דוחה של דצמבר 2025 בקטאר, קרלסון ביטל את חשיבותה של ישראל וכינה אותה "מדינה חסרת משמעות לחלוטין" שאינה מספקת "שום דבר" לארצות הברית.
אנליסט המזרח התיכון מייקל דורן מזהה בכך חלק מהתפתחות רחבה יותר בתוך השמרנות האמריקנית. כפי שדורן כותב במגזין Tablet:
"‘MAGA’ ו־‘America First’ שימשו בעבר כמילים נרדפות — שתי תוויות לאותו מרד נגד אורתודוקסיה פרוגרסיבית של אליטה מבוססת שלא הייתה קשובה לבוחרים. אך בתוך בסיס התמיכה של טראמפ, פלג הולך וגדל מתעקש כעת כי השתיים מתפצלות."
השאלה מתמקדת באילו התערבויות משרתות אינטרסים אסטרטגיים אמריקניים.
המלחמה הרב־זירתית נגד ישראל, שהחלה בטבח של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, הפכה למקרה מבחן בוויכוח זה. לאורך 2024 ועד תוך 2025, קולות מכל קצות הקשת הפוליטית הטילו ספק בתמיכה האמריקנית בישראל, גם כאשר המדינה היהודית נלחמה בשליחי איראן — אותה איראן הבונה תשתיות גם בוונצואלה.
התפתחויות אלו משקפות ויכוח הנמשך כמעט 50 שנה, וחוזר על עצמו בפוליטיקה האמריקנית בקצב של שנות בחירות והתלכדויות מפלגתיות. הטיעונים — שישראל מרוקנת משאבים אמריקניים, שתמיכה פרו־ישראלית היא בלתי רציונלית, ושיש להשתמש במנופי לחץ אמריקניים כדי לכפות ויתורים ישראליים — נוסחו כבר בשנת 1977 בידי ג'ורג' בול, לשעבר תת־שר החוץ בממשלי קנדי וג'ונסון.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הכריז ב־24 בדצמבר 2025 על תוכנית עשר־שנתית בהיקף של 110 מיליארד דולר להרחבת ייצור אמצעי הלחימה המקומי ולהפחתת תלותה של ישראל "בכל גורם, כולל בעלי ברית". בראשית המלחמה שלאחר 7 באוקטובר נרשמה התנגדות בזרם הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית לסיוע צבאי לישראל. ב־20 באפריל 2024 העביר בית הנבחרים את חוק השלמת התקציב לביטחון ישראל (H.R. 8034), כאשר 37 דמוקרטים הצביעו נגד, יחד עם 21 רפובליקנים. בספטמבר 2021 רק תשעה נציגים התנגדו לחוק דומה: שמונה דמוקרטים פרוגרסיביים והרפובליקני תומאס מאסי מקנטקי. מגמה זו של הימנעות מתמיכה בישראל התרחבה משמעותית עד סוף 2025.
אם הוויכוח על התערבות אמריקנית פועל במחזורים ולא על בסיס עקרונות עקביים — ואם הוא אינו מסוגל להבחין בין איומים ונצואליים לנכסים ישראליים — אזי ישראל אינה יכולה להסתמך על תמיכה אמריקנית יציבה, ללא קשר לאיזו מפלגה שולטת בוושינגטון. יוזמת העצמאות של נתניהו משקפת הערכה זו.
הדפוס המחזורי: כיצד המפלגות מחליפות עמדות
בשנת 2011 ציינה אריקה גרידר, בלוגרית "Democracy in America" של האקונומיסט, שינוי בעמדות הרפובליקנים כלפי התערבות במדיניות חוץ. בתקופת ממשל ג'ורג' וו. בוש תמכו הרפובליקנים בהתערבויות צבאיות בעיראק ובאפגניסטן. דמוקרטים כמו הסנאטור ג'ו ליברמן, שתמכו בבוש, מצאו עצמם מודרים. אולם עד 2011, תחת הנשיא ברק אובמה, התהפכו העמדות. הרפובליקנים התנגדו להתערבות של אובמה בלוב, וחזרו לרטוריקה של אי־התערבות כדי להתנגד ליריב פוליטי.
נתוני סקרים אישרו היפוך זה. סקר של מרכז פיו משנת 2004 הראה כי 58 אחוזים מ"הרפובליקנים השמרנים" תמכו בהתערבות בינלאומית, כאשר כשליש נטו יותר לעיסוק בנושאי פנים. עד 2011 המספרים התהפכו: 55 אחוזים מהשמרנים העדיפו להתמקד בבעיות פנים, בעוד כשליש תמכו בהתערבות בינלאומית. גרידר הסיקה כי שינוי זה "עשוי להיות מחזורי — נשיא דמוקרטי, מיתון כלכלי, ותוצאה של עליית רפובליקנים מתנועת מסיבת התה".
העורך השמרני אלכס מאסי סיפק הקשר רחב יותר. לדבריו, רוב הרפובליקנים הם "אי־מתערבים" המתנגדים להתערבויות מסוימות על בסיס חישובי אינטרס לאומי, ולא "בדלנים" אמיתיים כמו רון פול או גארי ג'ונסון. מאסי זיהה את הדפוס המרכזי:
"נהפך למסורתי שהאופוזיציה תתלונן כי הנשיא המכהן (ומפלגתו) עסוקים מדי בענייני חוץ. בסך הכול, יש יחסית מעט מצביעי מדיניות חוץ. זו הסיבה שקלינטון, בוש, קרי ואובמה האשימו כל אחד את יריבו בהזנחת ‘המולדת’."
מפלגת האופוזיציה — תהיה אשר תהיה — נוטה לבקר התחייבויות מעבר לים כהסחות דעת מצרכים פנימיים. תפיסת האינטרס הלאומי החיוני חשובה יותר מעקביות אידאולוגית. הרפובליקנים ביקרו את אובמה לא על עודף התערבות, אלא על חולשה, על עמידה לצד איראן וסוריה. בדומה לכך, הרפובליקנים האשימו את עליית הרפובליקה האסלאמית של איראן ב־1979 בנסיגת תמיכתו של הנשיא קרטר בשאה, מה שהוביל למשבר בני הערובה.
הדפוס מתפרס גם על ממשלים רפובליקניים. ב־1957 איים הנשיא אייזנהאואר למשוך את התמיכה האמריקנית בישראל אם לא תיסוג מחצי האי סיני, שנכבש במהלך משבר סואץ של 1956. גישתו של אייזנהאואר תהדהד בממשלים עתידיים: שימוש באיום של הפסקת סיוע כדי לחלץ ויתורים טריטוריאליים מישראל.
התבנית של ג'ורג' בול משנת 1977: הביקורת המודרנית המקורית
בשנת 1977 פרסם הדיפלומט הדמוקרטי ג'ורג' בול מאמר ב־Foreign Affairs שכותרתו "כיצד להציל את ישראל למרות עצמה". בול, שכיהן כשגריר ארצות הברית באו"ם בתקופת הנשיא קנדי, ניסח את מה שיהפוך לתבנית הביקורת על ישראל בשתי המפלגות בחצי המאה הבאה.
בול הציג שלושה טיעונים מרכזיים. הראשון: ישראל מרוקנת משאבים אמריקניים ללא תועלת ברורה. השני: התמיכה האמריקנית בישראל היא בלתי רציונלית ומונעת מאינטרסים סקטוריאליים הסותרים את האינטרס הלאומי של ארצות הברית. השלישי: על ארצות הברית להשתמש בסיועה כמנוף לחץ כדי לכפות על ישראל ויתורים טריטוריאליים, תוך איום בנסיגת תמיכה כדי לאלץ ציות.
ניסוחו של בול:
"לא השאלה היא האם עלינו לנסות לכפות שלום בלתי רצוי על העם הישראלי, אלא כמה זמן עוד עלינו להמשיך להזרים סיוע לישראל כדי לתמוך במדיניות המעכבת התקדמות לעבר שלום ובכך מחריפה את האפשרות למלחמה, על כל הסכנות הכרוכות בכך לא רק לישראל אלא גם לארצות הברית ולדמוקרטיות התעשייתיות האחרות… במילים אחרות, כמה זמן עוד נמשיך לסבסד קיפאון שהוא בבירור בלתי נסבל לכל הנוגעים בדבר?"
בול סבר כי רגשות הציבור האמריקני הפרו־ישראליים אינם רציונליים וכי טענות לאנטישמיות משתיקות שיח ביקורתי כלפי ישראל. הוא דחף להסדר שלום בהובלה אמריקנית המבוסס על פרשנותו להחלטות מועצת הביטחון 242 ו־338, וקרא לנסיגת ישראל מיהודה ושומרון. כמו דיפלומטים אמריקניים רבים, בול ראה בסכסוך הערבי־ישראלי את שורש חוסר היציבות במזרח התיכון, וסבר שהחזקת הישגי 1967 תהפוך את ישראל ל"בת חסות של ארצות הברית".
יורשיו האינטלקטואליים של בול דחפו להסכמי אוסלו ב־1993. בשנת 1992 פרסמו בול ובנו דאגלס את הספר The Passionate Attachment, שבו טענו כי אינטרסים סקטוריאליים אמריקניים ביחס לישראל עומדים בניגוד לאינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. דורן מציין כי גישה זו הייתה משותפת גם למזכיר המדינה לשעבר ג'יימס בייקר ולשר ההגנה לשעבר רוברט גייטס.
שלושים שנה לאחר מאמרו של בול, פרסמו ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט את הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארצות הברית, ספר המצוטט עד היום בידי מתנגדי ישראל. השניים טוענים כי אייפא"ק משפיעה באופן בלתי מידתי על מדיניות החוץ האמריקנית, לעיתים בניגוד לאינטרסים הלאומיים של ארצות הברית ושל ישראל, וכי היא מסבכת את ארצות הברית בסכסוכים במזרח התיכון.
מירשהיימר ווולט, כמו בול, ממעיטים בערכם של האינטרסים האסטרטגיים האמריקניים במזרח התיכון ושל תרומתה של ישראל לשימורם — מודיעין, טכנולוגיה צבאית ויציבות אזורית. מירשהיימר אף תמך ברוסיה נגד אוקראינה ותיאר את ישראל כמדינת אפרטהייד.
השורשים הדתיים והתרבותיים
דורן מתחקה אחר הוויכוח בין "נטל" ל"נכס" בשאלה האם פתרון הסכסוך הערבי־ישראלי הוא מרכזי ליציבות האזורית במזרח התיכון. אם ישראל מזוהה עם ארצות הברית ומהווה "בעיה" אזורית, היא תכתים את אמריקה בעיני מוסלמים וערבים. עקרונות אלו יושמו גם ביחסי ארצות הברית–איראן, ונחשבים למקור הפנייה של אובמה לטהרן.
דורן מאתר את שורשי הוויכוח בשתי אסכולות פרוטסטנטיות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם: המודרניזם הפרוטסטנטי, שהתבסס על תבונה ומדע, נקשר לאנטי־ציונות; והפונדמנטליזם הפרוטסטנטי, שהדגיש מילוליות מקראית, תמך בציונות. נקודות מבט אלו עיצבו את דעת הקהל האמריקנית במשך עשורים. הן השמאל והן הימין בחנו את ישראל דרך עדשה אידאולוגית משלהם.
הפער בין משפיענים לבסיס הציבורי
בדצמבר 2025, בכנס AmericaFest של Turning Point USA בפיניקס — מפגש של 30 אלף פעילים שמרנים צעירים — סקר לא־רשמי גילה עמדות פרו־ישראליות, חרף רטוריקה אנטי־ישראלית ששלטה בפינות מסוימות של התקשורת השמרנית.
כאשר נשאלו לזהות את האיום הגדול ביותר על אמריקה, 31,008 משיבים בחרו ב"אסלאם רדיקלי" כחששם המרכזי, לפני סוציאליזם ומרקסיזם. באשר לישראל, 86.7 אחוזים ראו בה בעלת ברית (53.4 אחוזים) או בעלת הברית החשובה ביותר של אמריקה (33.3 אחוזים). רק 13.3 אחוזים אמרו שישראל "אינה בעלת ברית".
ממצאים אלו בולטים במיוחד לאור העובדה שהכנס הפך לזירת עימות סביב ישראל. הפרשן הרפובליקני סטיב באנון תקף את עמיתו בן שפירו וכינה אותו "ישראל תחילה" ו"סרטן". עם זאת, המשתתפים דחו ברובם את המסגור האנטי־ישראלי.
הפער בין משפיענים מקוונים לבין הבסיס השמרני מעיד כי הקמפיין האנטי־ישראלי רועש יותר משהוא מייצג. דניאל גרינפילד ממרכז החירות של דייוויד הורוביץ ציין כי חדירת "גרויפרים" אנטי־ישראליים לאירועים כמו TPUSA היא "מבצע" שנועד "ליצור אשליה של הטיה משמעותית". נתוני הסקר מצביעים על כך שמבצע זה לא הצליח להזיז את הבסיס.
ההתמדה של הדפוס
טיעוניו של בול משנת 1977 ממשיכים להדהד לאורך כמעט 50 שנה. אותן טענות — שישראל חסרת חשיבות אסטרטגית, מרוקנת משאבים אמריקניים, נהנית מתמיכה הנובעת מרגש בלתי רציונלי, וצריכה לעמוד מול מנופי לחץ אמריקניים כדי לכפות ויתורים — חוזרות ומופיעות בשתי המפלגות.
הדפוס מתקיים בין אם המבקר הוא הדיפלומט הדמוקרטי בול, פקידים רפובליקנים כמו בייקר וגייטס, אקדמאים כמו מירשהיימר ווולט, או דמות תקשורתית כמו קרלסון. האריזה משתנה — בול השתמש בריאל־פוליטיק של המלחמה הקרה, מירשהיימר ווולט בניתוח אקדמי של כוח לוביסטי, קרלסון בלאומנות כלכלית פופוליסטית — אך הטענה המרכזית נותרת: ישראל היא יותר צרה מתועלת.
אם הוויכוח על התערבות אמריקנית הוא מחזורי ומפלגתי ולא עקרוני, ההסתמכות על תמיכה אמריקנית עקבית הופכת למסוכנת. מפלגת האופוזיציה תמצא סיבות להטיל ספק במחויבויות מעבר לים. המפלגה השלטת תתמודד עם לחץ להוכיח שאינה מזניחה צרכים פנימיים. ישראל, כמי שמקבלת את הסיוע הצבאי האמריקני הגדול ביותר וכמוקד לביקורת אינטנסיבית משמאל ומימין, תילכד במחזור זה.
הכרזתו של נתניהו בדצמבר 2025 משקפת הערכה זו. יוזמת העצמאות בהיקף 110 מיליארד דולר אינה נובעת בראש ובראשונה מהטלת ספק בתמיכה האמריקנית הנוכחית — אף כי איומי הנשיא ביידן בהטלת אמברגו נשק במהלך מלחמת עזה חיזקו את חששות ישראל — אלא מהבנה של דפוסי הפוליטיקה האמריקנית. הוויכוח על התערבות ימשיך להסתובב בפוליטיקה האמריקנית ללא קשר לזהות המפלגה השולטת בוושינגטון.
המבצע בוונצואלה מדגים שכאשר איומים אסטרטגיים ברורים — מעצמות עוינות בחצי הכדור המערבי — ההתערבות מגיעה. אולם בעלת בריתה האסטרטגית של אמריקה, ישראל, המספקת טכנולוגיה צבאית מוכחת בקרב, מודיעין והרתעה אזורית נגד אותו משטר איראני הבונה תשתיות בוונצואלה, לא תמיד נהנית מתמיכה. כפי שמזהיר דורן: "‘America First’, כפי שמגדיר זאת טאקר קרלסון… הוא ברית התאבדות, שבה ארצות הברית מפרקת באופן חד־צדדי את האימפריה הצבאית והכלכלית הגלובלית העצומה והייחודית שלה, בתמורה לרמת חיים נמוכה בהרבה ולעולם שבו נקודות החנק האסטרטגיות נשלטות בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית ובעלות בריתה."
