ישראל חיה במציאות שבה אויביה משקיעים מאות מיליונים בריגול, חתרנות וחבלה. עד כה נחשפו כ-34 בוגדים ומרגלים, וזה ככל הנראה רק ההתחלה. אלא שנדמה כי מערכת המשפט הישראלית חיה במציאות מקבילה – כזו שבה איראן היא רעיון מופשט, ריגול הוא "טעות בשיקול הדעת", וביטחון הציבור הוא סעיף קטן שנדחק לשולי פסק הדין.
מערכת המשפט הישראלית מתנהגת בימים אלה כמו מציל בחוף סוער שמחלק מצופי-יד לילדים. במקום לעמוד כחומה בצורה מול מי שמשחקים באש של ריגול ובגידה, השופטות והשופטים פורסים שטיח אדום רך, עטוף בנייר צלופן של "מידתיות" ו"נסיבות אישיות".
כך יוצא שעבירות הריגול המסוכנות ביותר: סימון יעדים לטילים איראניים, העברת כסף לפעילי טרור, שיסוע החברה הישראלית ועוד מכל הטוב הזה – מקבלות יחס של עבירת בנייה, עם תוספת של נאום מוסרי ארוך במיוחד. בעוד שהאזור בוער, האיומים מתעצמים ורשתות ריגול פועלות בגלוי, מערכת המשפט מתנהלת כאילו היא יושבת בקתדרה ספרותית מכובדת, דנה בכובד ראש ב"חטא ועונשו".
במקום לשמש כחומת מגן, בתי המשפט מתפקדים לעיתים קרובות מדי כמעבדת ניסויים של רחמים משפטיים. פסקי דין ארוכים, מנוסחים בלשון גבוהה, טובלים בים של "מידתיות", "שיקום" ו"נסיבות אישיות" – אך בסופם מי שמסכן את חיי כולנו יוצא במינימום ענישה והרתעה. זו אינה רק בעיה משפטית; זו בעיית ביטחון לאומי עטופה בגלימת משי.
בזמן שאיראן מגייסת משתפי פעולה ומפעילה רשתות חשאיות בתוך החברה הישראלית, במקום להכות בפטיש ברזל שופטינו מניפים פטיש פלסטיק מצופה בציטוטים פילוסופיים. במקום הרתעה – הרצאות מוסריות. במקום הגנה על הציבור – סימפוזיון על "נסיבות אישיות".
הפער הזה מתגלם היטב בפסיקות שמגיעות לא פעם מבית המשפט המחוזי. קחו לדוגמה פסיקה של השופטת חנה מרים לומפ, אגב מינויה על ידי איילת שקד ואפי נווה: חסיד צעיר מורשע בריגול חמור. השופטת הנכבדה קובעת כי גרם "נזק פוטנציאלי עצום". הפרקליטות מבקשת שבע שנות מאסר בפועל, שגם זה כשלעצמו עונש מגוחך, ומה פוסקת כבודה? שלוש שנות מאסר. פחות ממחצית הדרישה, שיתכווצו בפועל לשנתיים בלבד. מדוע? אם זהו עונש מרתיע – אז גם דו"ח חניה הוא איום קיומי.
מי שעוקב אחר ההיסטוריה של השופטת לומפ רואה שזה דפוס קבוע. חזינו בעיכובי הסגרה תמוהים (מרים לייפר), עבודות שירות לעבירות אלימות חמורות, ועונשים שנראים כאילו נועדו להגן על נפשו של העבריין יותר מאשר על חיי האזרחים. לצערנו, השופטת הזו אינה מקרה חריג – היא בבואה של מערכת משפט המתנהלת כאילו היא עוסקת בטיפול סוציאלי, לא בביטחון מדינה תחת איום.
ומה המסר שעובר כאן? פשוט וברור: בגידה אינה קו אדום – היא סיכון מחושב. מי שמוכן לשחק בחיינו יודע שהמערכת תכעס בנימוס, תנזוף באריכות, ואז תשחרר אותו כמעט ללא צלקת. כך לא נראית הרתעה; כך נראית הזמנה פתוחה למרגל הבא.
הנאשמים רואים לנגד עיניהם מערכת שאוהבת להתבשם במלל צדקני, אך מתקשה להפנים שהרתעה אינה מילה גסה – היא קו ההגנה הראשון שלנו. כשעבירת ריגול הופכת לסיכון מחושב ומשתלם, אנחנו מזמינים במו ידינו את המרגל הבא.
הניתוק הזה מסוכן יותר מכל טיל. הוא שוחק את אמון הציבור, מחליש את ההרתעה ומחזק את אויבינו. כשבוגדים מבינים שהסיכון המשפטי נמוך – הם מעזים יותר. כששופטים מגלים רפיסות וחוששים להכאיב – כולנו משלמים את המחיר.
לכן הגיע הזמן לשינוי חד וברור: עונש מינימום של 20 שנות מאסר על עבירת ריגול חמורה. מדינה שאינה מענישה בגידה בחומרה – מזמינה אותה.
אין כאן קריאה לנקמה, אלא להיגיון בסיסי: הרתעה היא כלי חיוני להגנה על חיים. נדרש שינוי חקיקתי ברור – קביעת עונש מינימום של 20 שנות מאסר לעבירת ריגול חמורה. זהו קו אדום הכרחי, לא סיסמה פוליטית. אם לא נפעל עכשיו, האדישות המשפטית עלולה להתפשט כמו אש בשדה קוצים, ולשרוף בדרך את הדבר היקר ביותר שיש לנו – ביטחון אזרחי ישראל.
מערכת משפט חזקה אינה נמדדת ברכותה כלפי העבריין, אלא בנחישותה להגן על הציבור. הגיע הזמן שתזכור זאת.
המאמר פורסם במקור בישראל היום בתאריך 8 בפברואר 2026.
