התקיפה הדרמטית שהתרחשה היום במצרי הורמוז אינה יכולה להיחשב עוד כחוליה נוספת בשרשרת הטרור הימי או כהערת שוליים בחיכוך הגיאופוליטי המתמשך בין איראן למערב. מדובר בנקודת מפנה אסטרטגית, כזו שמשנה מהיסוד את כללי המשחק של מלחמות האנרגיה העולמיות והופכת אותן למלחמה קיומית עבור המשטר בטהרן. מצרי הורמוז, העורק הראשי שדרכו מוזרם "הדם" של הכלכלה העולמית, הפכו מזירה של סחיטה דיפלומטית ומיקוח טקטי לזירה של הישרדות שלטונית.
עבור המשטר האיראני, חסימה או שיבוש של נתיבי השיט הללו הם בבחינת "נשק יום הדין", אך עצם הבחירה להשתמש בו מעידה על דחיקותו של המשטר לפינה. כאשר טהרן מהמרת על הקלף הזה, היא מבינה שהתגובה הבינלאומית עלולה לערער את יציבותה הפנימית עד כדי איום על עצם קיומה, שכן פגיעה בזרימת האנרגיה העולמית מאחדת נגדה כוחות שבעבר נטו להכלה ולפיוס.
בצומת הדרכים הזה, האיחוד האירופי ניצב בפני מבחן היסטורי שאין שני לו. ללא התערבות נחרצת ומיידית, מטעם האיחוד עצמו ובאופן שמשקף את עוצמת המדיניות שהופגנה במלחמה באוקראינה, האיחוד האירופי עלול לאבד את שארית הלגיטימציה שלו אל מול העולם המערבי. המודל האוקראיני הוכיח שאירופה מסוגלת להתעורר, להתחמש ולפעול בנחישות כאשר האיום מקיש על דלתה.
כעת, כאשר האיום מגיע מכיוון המפרץ הפרסי ומאיים לשתק את הכלכלה היבשתית דרך מחירי האנרגיה, אירופה אינה יכולה להסתפק בהצהרות גינוי. עליה להבין כי היסוס בנקודה זו יגרום לכך שמדינות אחרות במערב, ובראשן ישראל, יתפסו את מקומה כגורמים המעצבים את המציאות. אם אירופה תמשיך להסס, היא תגלה שהמרכז הגיאופוליטי זז מזרחה, וישראל, ככוח אזורי נחוש בעל יכולות מוכחות, תתרומם כאלטרנטיבה של עוצמה וביטחון.
זהו יהיה הפסד אסטרטגי צורב עבור האיחוד האירופי, הפסד שמזכיר במידה רבה את המצב של מעט מדי ומאוחר מדי, שאיחוד האמירויות מתעוררת אליו רק כעת. במשך שנים, דובאי ואבו דאבי שימשו כמרכזים של בנקאות צללים ואיפשרו את פעילותו של "צי הצללים" האיראני. המחשבה שניתן לרכוב על הנמר האיראני, להפיק רווחים משינוע נפט מוברח ומעקיפת סנקציות, תוך שמירה על שקט ביטחוני, מתנפצת כעת אל מול המציאות.
ההתעוררות המאוחרת של האמירתים לנוכח האיום הישיר על נתיבי השיט שלהם מוכיחה כי הכלת הרשע האיראני היא אשליה מסוכנת. האיחוד האירופי חייב ללמוד מהשיעור הזה: מי שמממן או מעלים עין מהמנגנונים החשוכים של טהרן, סופו שימצא את המנגנונים הללו מכוונים אל גרונו.
האיחוד האירופי, שבאופן מסורתי ניסה לשמור על ערוצי הידברות פתוחים עם איראן ולמנוע הסלמה שתייקר את מחירי הדלק ביבשת, מוצא את עצמו כעת בפוזיציה לוחמנית יותר בעל כורחו. כוח המשימה הימי הבינלאומי, שבו חברות מדינות אירופיות מרכזיות, אינו פועל עוד רק ככוח הרתעה פסיבי או כנוכחות סמלית. הוא הופך לזרוע אקטיבית להגנת חופש השיט.
השינוי הזה בגישה האירופית מסמן את קריסתה הסופית של המדיניות המפויסת שהנהיגה בריסל בעשורים האחרונים. כאשר האינטרס האנרגטי הקר פוגש איום צבאי ישיר על נתיבי האספקה, אירופה נאלצת לבחור צד באופן חד-משמעי. הבחירה הזו מעמיקה את הבידוד המדיני של איראן, אך היא גם מחייבת את אירופה להפגין עמוד שדרה צבאי ולא רק כלכלי.
במקביל לדרמה הבינלאומית, השקט המתוח מצד מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית, זועק לשמיים ומלמד על עומק השינוי. השתיקה הסעודית והאמירתית אינה מעידה על אדישות או על פחד במובנו הפשוט, אלא על חישוב מסלול מחדש וקר מזג. המדינות הללו, המבינות כי איראן הפכה לשחקן בלתי צפוי המסכן את "חזון 2030" ואת השגשוג הכלכלי העתידי שלהן, בוחרות בטקטיקה חכמה: הן נותנות לקואליציה המערבית להוביל את העימות החזיתי. השקט הזה הוא למעשה הסכמה שבשתיקה לשינוי יסודי במאזן הכוחות האזורי. הן מבינות שהמטרייה האמריקנית והאירופית זקוקה לגיבוי מקומי, וכאן נכנסת לתמונה מדינת ישראל.
בתוך הכאוס הזה, ישראל מוצבת בעמדת זינוק היסטורית. היא עשויה למצוא את עצמה כעוגן של יציבות בסדר מזרח תיכוני חדש, סדר שבו הבריתות אינן מבוססות על אידיאולוגיה אלא על אינטרסים קיומיים מול אויב משותף. היכולות המודיעיניות, הטכנולוגיות והמבצעיות של ישראל, בשילוב עם הנחישות שהפגינה מול שלוחותיה של איראן, הופכים אותה לשותפה אסטרטגית חיונית. לא מדובר רק בשיתוף פעולה עם המערב, אלא בבניית קו הגנה משותף עם שכנותיה הערביות. אם בעבר ישראל נתפסה כגורם המייצר חיכוך ותסיסה באזור, כעת היא נתפסת כחלק מהפתרון וכספקית ביטחון אזורית.
התקיפה היום בהורמוז למעשה דוחקת את הסוגיה הפלסטינית, שהייתה במשך עשורים המכשול המרכזי לנורמליזציה, אל שולי הבמה. האירועים הנוכחיים כופים על המזרח התיכון ארכיטקטורה ביטחונית רחבה, שבה ישראל היא רכיב מרכזי בבלימת התוקפנות האיראנית. מדינות האזור מבינות שבעולם של ציי צללים ומל"טים מתאבדים, עדיף להן להיות בברית עם מי שיודע ליירט אותם ולהכות במקור השילוח שלהם. ישראל, דרך עוצמתה הצבאית והדיפלומטיה החשאית שלה, מציבה את עצמה כציר המרכזי של הברית הזו.
לסיכום, התקיפה במצרי הורמוז עשויה להתברר כצעד אחד רחוק מדי עבור איראן. המשטר בטהרן, בניסיונו להפגין עוצמה ולערער את הכלכלה העולמית, עלול היה לחתום על גזר דינו. הוא יצר מציאות שבה המערב, ובמיוחד אירופה, אינם יכולים עוד לשבת על הגדר מבלי לאבד את הרלוונטיות שלהם. אם אירופה לא תפעל כפי שפעלה באוקראינה, היא תראה את ישראל ומדינות המפרץ מעצבות מציאות חדשה בלעדיה. המזרח התיכון החדש שנולד מתוך הלהבות של מצרי הורמוז הוא מקום שבו הכוח מדבר, הבריתות הן פונקציונליות, וישראל היא המגדלור שמנחה את הספינות, תרתי משמע, בתוך הים הסוער של האיומים האיראניים.
