בינואר 2026, רוהי פתוח, יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית, גוף מרכזי הכפוף לאש"ף, העניק אות כבוד לשגריר הסיני היוצא ברשות הפלסטינית. האות, בצורת מגן, נשא מפה אחת של "פלסטין" הכוללת את כל מדינת ישראל, לצד רקמה של "מפתח השיבה" – הסמל המובהק לדרישה של מיליוני פליטים פלסטינים לשוב לערים ולעיירות בתוך ישראל הריבונית. מעל המפה הופיעה מילה אחת באנגלית: "פלסטין".
זו לא הייתה תקרית שולית. זו הייתה הודעה פוליטית ברורה וחד-משמעית, לא מטעם חמאס, אלא מה"שותף" המיוחס של ישראל, אש"ף. כמה ימים לאחר מכן, ג'יבריל רג'וב, בכיר בפתח ומזכיר הוועד המרכזי של התנועה, העניק לשגריר הסיני מגן דומה. שוב, גם כאן, הוענקה מפה של כל ישראל ומפתח השיבה. המסר הועבר בבירור, ללא מילים נוספות.
אלה שממשיכים לדבר על "פרגמטיות פלסטינית" חייבים קודם להסביר את התמונה הזו.
סמל אחד, מטרה אחת
האירוע שבו היה מעורב השגריר הסיני לא היה חריג. הוא משקף ביטוי עקבי ועמוק של אידיאולוגיה פלסטינית רשמית.
מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית ואש"ף, מקפיד לענוד סיכה על דש החליפה שלו כמעט בכל נאום פוליטי משמעותי – סמל המציג את הפליטים שחוזרים לבתיהם המקוריים. לא לגדה המערבית. לא לעזה. אבל ליפו, חיפה ולוד.
בדיקה של אתר האינטרנט הרשמי של פתח, בסעיף "על התנועה שלנו", חושפת תמונה לא פחות חמורה מזו של אמנת חמאס – המגילה ש"יצאה לאור" לפתע לעיני ישראל והמערב לאחר ה-7 באוקטובר. התיאור הרשמי של פתח קורא במפורש לביטול הפרויקט הציוני בארץ ישראל. הוא קובע כי "הניצחון הסופי לא יושג עד שדגל פלסטין יתנוסס מעל המסגדים, הכנסיות והחומות של ירושלים… וחזרת הפליטים לבתיהם".
הסמלים מחזקים את המסר. סמל פתח, מפלגת השלטון ברשות הפלסטינית, מציג מפה של "פלסטין שלמה", ללא כל זכר למדינת ישראל, לצד רובים מוצלבים. זו לא בחירה עיצובית מקרית, אלא הצהרה אידיאולוגית.
1967 כתחנה, לא כיעד
כאשר משווים את אמנת חמאס, אפילו בגרסתה המתוקנת, לשפה ולסמלים שמופיעים בפלטפורמות הרשמיות של פתח, המסקנה בלתי נמנעת: לשתי התנועות יש מטרה אסטרטגית משותפת.
המטרה הזו היא "שחרור" מלא של פלסטין ההיסטורית, הקמת מדינה אחת מהנהר ועד הים, ירושלים כבירתה, וסירוב מוחלט להכיר בלגיטימיות של כל מדינה יהודית.
המסמך של חמאס מ-2017, שתואר לעיתים כ"מתון יותר", מדבר בדיוק במונחים אלו. עבור חמאס ופתח, קווי 1967 אינם פתרון קבוע, אלא שלב זמני, שלב טקטי בדרך לעבר היעד הסופי.
ההבדל ביניהם אינו אידיאולוגי. הוא טקטי.
חמאס מדבר בקול רם, פתח לוחשת בדיפלומטיות
אחד הלקחים הכואבים ביותר מטבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023 הוא הצורך להקשיב היטב למה שהאויב אומר בקולו, ולא דרך מסנני פרשנות מערביים.
תוכנית "אחרית הימים" של חמאס, שכללה פלישה לקהילות ישראליות, רצח המוני וחטיפות, נדונה בגלוי, נערכה שוב ושוב ואף פורסמה באתר הרשמי של הארגון. זה כלל תרגיל צבאי מפורט בספטמבר 2023 המדמה את כיבוש קיבוץ בארי.
המילים היו מפורשות. ההכנות היו גלויות. ובכל זאת, בישראל ובמערב כולו, רבים בחרו שלא להקשיב.
אותה טעות חוזרת כעת גם עם פתח, אלא שזו פועלת בחליפות, מדברת את שפת הדיפלומטיה ומשתמשת בסמליות "לא אלימה".
הביטוי "שתי מדינות לשני עמים" הוא המצאה מערבית-ישראלית. מעולם לא הוכרז על כך, אפילו לא פעם אחת, על ידי מנהיג פלסטיני כמטרה סופית. יאסר ערפאת אמר זאת בגלוי בערבית בנאומו ביוהנסבורג ב-1994, כאשר השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה: הסכם טקטי זמני שנועד לקנות זמן ולצבור כוח עד שהתנאים יבשילו.
גם אז, רבים בחרו לא לשמוע.
להסתכל לאמת בעיניים
שלושים שנה לאחר אוסלו, לאחר שתי אינתיפאדות עקובות מדם, המלחמות החוזרות ונשנות וההרס של 7 באוקטובר, כבר לא ניתן להתעלם מהטקסטים, הסמלים והמעשים הללו.
לתנועה הלאומית הפלסטינית, בכל גווניה, יש מטרה ברורה אחת: פלסטין אחת, ירושלים פלסטינית לחלוטין, וחזרתם של מיליוני פליטים, מהלך שיש לו משמעות אחת: סיום קיומה של מדינת ישראל.
ההבדל בין פתח לחמאס אינו המטרה, אלא השיטה. בחמאס שואפים להרוס את הבית כולו בבת אחת. בפתח מעדיפים לפרק אותו לבנה אחר לבנה, באמצעות מוסדות בינלאומיים, דיפלומטיה וסמליות.
בשני המקרים, התוצאה הסופית המתוכננת היא זהה. הגיע הזמן להסתכל לאמת בעיניים.
מאמר זה פורסם במקור באנגלית בג'רוזלם פוסט, בתאריך ה-10 בפברואר 2026.
