חיסולו של עלי לריג'אני, אחת הדמויות הבכירות והמשפיעות ביותר במשטר האיראני, יצר תחושה של רגע חריג. בישראל מדברים על הישג יוצא דופן, ובמערב כבר עולות הערכות שמדובר בשלב חדש. ד"ר פיאמה נירנשטיין אף הגדירה זאת במאמרה כ"נקודת מפנה אסטרטגית" ואפילו סוג של קריאה לעם האיראני לפעול. אבל כשמקשיבים לניתוחים של חוקרי המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, התמונה מתגלה כפחות חד-משמעית.
אין ויכוח שמדובר בפגיעה משמעותית. שגיב אסולין, לשעבר בכיר במוסד וחוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, אמר כי "ישראל מצליחה לבצע עריפה נוספת של כל ראשי המשטר… וזה מעיד על היכולות הבלתי רגילות של אמ״ן, המוסד וצה״ל". גם יוני בן מנחם מתאר "טלטלה גדולה מאוד בצמרת האיראנית". ועדיין, שניהם עוצרים רגע לפני המסקנה המתבקשת. "זה לא יקריס את המשטר", מדגיש בן מנחם, ואסולין מוסיף שזה לא סיפור של קריסה מיידית אלא תהליך, "לבנה אחרי לבנה".
הסיבה ברורה. המשטר האיראני לא נשען על אדם אחד. בן מנחם מזכיר שיש שני מוקדי כוח אמיתיים: משמרות המהפכה מצד אחד, וההנהגה הדתית מצד שני. "כדי למוטט את המשטר… צריך לפגוע בשניהם", הוא אומר, ומזכיר את עשרות כהני הדת שמרכיבים את לב המערכת. במקביל, אסולין מצביע על כך שכבר עכשיו יש מי שממלאים את הוואקום, ובראשם מוחמד בכר קליבאף, מה שממחיש עד כמה המנגנון עמוק ועמיד.
ובכל זאת, קשה להתעלם מהשינוי. "הרכבת יצאה מהתחנה… המשטר הזה לעולם לא יחזור להיות מה שהוא היה", אומר אסולין. גם ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מרחיב את הזווית וטוען שהמערכה באיראן היא חלק ממשחק גדול יותר, כזה שנוגע גם לסין ולשוק האנרגיה העולמי.
השאלה הגדולה נשארת פתוחה. האם זה הרגע שבו הרחוב האיראני ייכנס לתמונה. אסולין מזכיר ש"רק העם האיראני יפיל בסופו של דבר את המשטר", אבל במקביל מזהיר שהזמן עדיין לא בשל. לדבריו, כל עוד מנגנוני הדיכוי לא נחלשו מספיק, יציאה מוקדמת של המונים לרחובות עלולה להיגמר בטבח ולא במהפכה.
גם יוני בן מנחם מצביע על אותו קושי: המשטר אולי חוטף מכות בצמרת, אבל עדיין מחזיק במנגנונים שמאפשרים לו לשלוט ולהרתיע. לכן, ההיגיון שמסתמן מהניתוחים הוא הפוך מהאינסטינקט הציבורי: לא למהר, אלא להמשיך לשחוק, לפגוע, ולהחליש עד שהרגע הנכון יבשיל.
בתוך זה נכנס גם הממד הפסיכולוגי. אם בעבר הפחד היה מוחלט, עכשיו מתחילים להופיע סדקים. הפגיעה בבסיג', במשרד המודיעין ובדמויות מפתח יוצרת תחושה שהמשטר לא חסין. אבל תחושה לבד לא מספיקה כדי להוציא מיליונים לרחובות. צריך גם ודאות יחסית שהפעם זה יכול להצליח. זה בדיוק הפער שבין “הזדמנות” לבין “מהפכה”.
בסוף, חיסול לריג'אני הוא אירוע גדול, אולי אפילו חריג, אבל לא סוף הסיפור. יותר נכון לראות בו שלב. אחד משמעותי, אולי כזה שמתחיל להזיז משהו עמוק יותר בתוך המערכת האיראנית. הוא פוגע בתחושת השליטה של המשטר, מערער את הביטחון של הצמרת, ומאותת גם לציבור שיש סיכוי לשינוי. אבל הדרך מכאן ועד קריסה של ממש עדיין לא קצרה, והיא תלויה בשילוב עדין בין לחץ חיצוני מתמשך לבין תזמון נכון של התפרצות פנימית. לא בטוח שזה יקרה מהר, אבל בהחלט ייתכן שזה כבר התחיל.
