אירופה חווה זעזוע שהמרכז המוסרי שלו נכשל בדיוק כשהבהירות הכי נחוצה. מה שנראה בעבר כדיונים מבודדים על מדיניות המזרח התיכון הפך למשבר ציוויליזציוני רחב היקף: התכנסות של זעם פוסט-מודרני, הגירה המונית ואופורטוניזם פוליטי שהפך את העוינות לישראל והחיה דפוסים אנטישמיים ישנים בצורות חדשות.
המופע מרשים. דמויות ציבוריות ואינטלקטואלים משתמשים מחדש באוצר מילים מסית: "אפרטהייד", "רצח עם" ו"טיהור אתני", לא כתנאי לדיון משפטי צר אלא ככלים גסים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית. כאשר טענות כאלה נראות ללא אתגר בפלטפורמות מרכזיות, הן כבר אינן משמשות כביקורת; הם הופכים לבסיס למחיקה.
המוקד של אירופה כיום אינו לבקר את ישראל, לקדם שלום ישראלי-פלסטיני או אפילו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, אלא להצטרף למתקפה העולמית נגד היהודים ועצם קיומה של מדינת ישראל.
זה לא רק עניין של נרטיבים היסטוריים שגויים. הוא עוסק בשימוש בנשק של התלונה. בבירות מערביות רבות, תנועות קמפוס, ארגוני חברה אזרחית ורשתות תקשורת מגבירים נרטיב מצמצם אחד שמצייר את ישראל כרוע המרכזי בעולם כאוטי.
בינתיים, פשעים חמורים בהרבה וקטלניים בהרבה במקומות אחרים: טבח המוני בחלקים מאפריקה, קמפיינים שיטתיים של אלימות דתית ואתנית באסיה, אינם מעוררים את אותה סערה עולמית. לזעם סלקטיבי יש השלכות מוסריות: כאשר תשומת הלב נשלטת על ידי נרטיב מלאכותי, קורבנות אמיתיים במקומות אחרים נדחקים הצידה והבהירות המוסרית האמיתית מוקרבת לטובת נוחות אידיאולוגית.
המכניקה החברתית ברורה. קבוצה משמעותית של פעילים צעירים אימצה סגנון זהות מוסרית שמעריך טוהר פרפורמטיבי על פני ניואנסים היסטוריים. הם מדברים על "מדכא" ו"מדוכא" כקטגוריות קבועות ומפרשים קונפליקטים מורכבים דרך העדשה הבינארית הזו.
פישוט זה משתלב עם פרויקט תרבותי שמאלני שאיבד אמון במדינת הלאום ומבקש סמכות מוסרית דרך סיבות גלובליות; היא גם מתיישרת עם האקטיביזם האסלאמיסטי שמנצל טענות להרחבת השפעה בחיים הציבוריים האירופיים. התוצאה היא אקוספירה פוליטית שבה הדמוניזציה מניבה תוצאות אלקטורליות ותרבותיות.
הברית הזו בין זרמים של השמאל האירופי לבין קהילות איסלאמיסטיות יש לה השפעות מוחשיות. האוניברסיטאות משעות את שיתוף הפעולה עם גופים מחקריים ישראליים; מוסדות תרבות מתווכחים האם תזמורות ישראליות צריכות להופיע; איגודים מקצועיים ורשויות עירוניות מאמצים מחוות סמליות שמבודדות מוסדות יהודיים במקום להגן עליהם.
הפעולות הללו אינן טעויות מבודדות בטון. הם סימפטומים לשינוי עמוק יותר: מוסדות שפעלו בעבר כמבצר ליברליזם מאפשרים, או לפחות סובלנים, אווירה ציבורית שבה יהודים הם יעד לא פרופורציונלי וישראל מוצגת כאנכרוניזם בלתי לגיטימי.
יש גם זווית גיאופוליטית. הפנייה הלא נוחה של אירופה משותפויות אסטרטגיות יציבות — המונעת על ידי ניתוק כלכלי, חרדה דמוגרפית וטרשת בירוקרטית — החלישה את יכולתה להגיב באופן עקבי לאיומי ביטחון.
במקביל, פעילות טרנס-לאומית מעודדת מצאה קרקע פורייה במרכזי המטרה הגדולה של אירופה. התוצאה פרדוקסלית: יבשת שיצרה את האידיאלים המודרניים של זכויות אדם, לעיתים קרובות מדי משתמשת בהם באופן סלקטיבי, ומשתמשת ברטוריקה של זכויות אדם כדי לערער את הלגיטימיות של דמוקרטיה תחת איום קיומי.
סטייה תרבותית מחמירה את הבעיה. בעבר אוריינות היסטורית וטקסטואלית סייעה לרכך פולמוסים, אך כיום דיונים ציבוריים רבים מתנהלים בערפל של בורות. המורכבות ההיסטורית הופכת לשטוחה; נרטיבים שמוחקים את הרצף ההיסטורי היהודי בארץ ישראל ממוחזרים ללא ביקורת.
העצלנות האינטלקטואלית הזו אינה תמימה: היא מזינה מדיניות ופרקטיקות שמפחיתות את הלגיטימיות של טענות היהודים, ובכך גם את ביטחון היהודים.
השלכות מעשיות מגיעות במהירות. מקרי תקיפה פיזית והפחדה נגד יהודים ברחובות אירופה עולים. בתי כנסת ובתי קברות מושחתים; סטודנטים יהודים מדווחים על אווירה מצמררת בקמפוס. אלו אינם נזקים מופשטים. הם הפרות של הסכם האזרחות: ביטחונו של מיעוט הוא המבחן האמיתי של חברה ליברלית.
מה יש לעשות? ראשית, בהירות השפה חשובה. יש מרחב עצום והכרחי לביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל. אבל יש להוציא ביקורת שמוחקת את ההיסטוריה, מנפחת דמויות ללא אישור, או עושה השמדה רטורית. דמוקרטיות דורשות דיון; הם לא שורדים דלגיטימציה מתמשכת שמוסווית כדחיפות מוסרית.
שנית, הקהילות היהודיות ובעלי בריתן חייבות להשקיע בחיזוק הזהות והמוסדות. גאווה בשייכות אינה פרובוקציה; זה מגן. גיוס פוליטי, חוסן תרבותי ויוזמות חינוכיות שמחזירות את ההיסטוריה יפחיתו את המשיכה של נרטיבים פשטניים.
שלישית, ממשלות אירופה ומוסדות אזרחיים חייבים לאשר מחדש עקרונות בסיסיים: הגנה שווה על פי החוק ליהודים, אכיפה נמרצת נגד פשעי שנאה, והתעקשות שחילופי דברים אקדמיים ותרבותיים יתקיימו על בסיס כבוד הדדי ויושרה עובדתית. יש להתנגד למחוות סמליות שמדגימות את ישראל לטיפול יוצא דופן; הם שחקו את היישום העקרוני של נורמות זכויות האדם.
לבסוף, בעלי ברית מחוץ לאירופה: ארצות הברית, חבריה של ישראל בחברה האזרחית, ורשתות יהודיות גלובליות, לא צריכים להתייחס לאירופה כמקרה אבוד. אירופה עדיין חשובה מבחינה גיאופוליטית ותרבותית. הוא נשאר אתר שבו ניתן להילחם ולנצח את המאבק על ההיגיון והזיכרון.
חזרת האנטישמיות באירופה אינה רוח עתיקה שהוחייתה במקרה. זהו תוצר של בחירות פוליטיות עכשוויות וכישלונות אינטלקטואליים. אם נאפשר למיזוג של אופנה אידיאולוגית ואופורטוניזם גיאופוליטי להכתיב את החיים הציבוריים, נוותר על המונחים המוסריים המרכזיים שהפרידו בעבר בין דמוקרטיות ליברליות לבין ההמון של העבר.
האזהרה של ההיסטוריה חמורה: שלילת הלגיטימיות קודמת לשלילת הפקעה. מנהיגי אירופה, האינטלקטואלים והאזרחים חייבים להחליט האם להקשיב לאזהרה הזו — או לאפשר לפרק נוסף של ירידה מוסרית להתפתח.
המבחן אינו מופשט: הוא האם יהודים באירופה יכולים ללכת בבטחה, לשלוח את ילדיהם לבית הספר ללא פחד, ולהשתתף באופן מלא בחיים האזרחיים. אם אירופה רוצה להחזיר לעצמה את תביעתה המוסרית, עליה להתחיל בהגנה על הפגיעים ביותר בתוך גבולותיה.
אנחנו, העם היהודי, חייבים כעת להתמקד בעצמנו: בחוסן שלנו, בניצחון שהשגנו ובעובדה המתמשכת שאנו עדיין כאן. בעוד ארצות הברית עומדת כמבצר היחיד של בהירות מוסרית, ישראל חייבת להמשיך לשמש עמוד תווך איתן של הציוויליזציה המערבית—מעוגנת בדמוקרטיה, חירות, זהות וכוח לנצח, במיוחד במלחמת הגנה צודקת.
מאמר זה הופיע במקור ב-JNS ב-13 בנובמבר 2025.
