"אתגר", "שבר", אלו היו המילים ששלטו בשיח האירופי לאחר ועידת הביטחון במינכן. פרשנים רבים דיברו בנימה של סיפוק עצמי על "אירופה של שלום" מוסרית, בניגוד לעמדה הלוחמנית לכאורה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
מן ה"פייננשל טיימס" ועד עיתונים יומיים בספרד ובצרפת, שב והופיע רפלקס ותיק: ההתעוררות האירופית, כך נטען, תתבסס על התרחקות מוושינגטון. האנטי-אמריקניות, אותה נחמה מוכרת, חזרה לאופנה.
נכון, ניתן להזכיר את הביקורת החריפה שהשמיע לפני שנה סגן הנשיא האמריקאי ג'יי.די. ואנס, כאשר האשים את אירופה בשאננות ובחוסר יוזמה. אך אין זה הוגן אינטלקטואלית להתעלם מכך שמזכיר המדינה מרקו רוביו ריכך מאז את הטון ואישר מחדש את חשיבות שיתוף הפעולה הטרנס-אטלנטי. כעת, לא הרטוריקה מן העבר חשובה, אלא המציאות בהווה.
והמציאות מפליגה לעבר הים הערבי.
לאחר ה-USS אברהם לינקולן וה-USS ג'ורג' ה. וו. בוש, עושה כעת את דרכה למזרח התיכון נושאת מטוסים אמריקאית שלישית, ה-USS ג'רלד ר. פורד, ספינת המלחמה הגדולה והחזקה ביותר שנבנתה אי פעם. אין מדובר במחווה סמלית, אלא במהלך אסטרטגי מובהק.
בסוף השבוע העניק טראמפ לאייתוללות של איראן אולטימטום פומבי של 30 יום, לקבל או לדחות הצעה אמריקאית. המשא ומתן צפוי להתחדש, כאשר המתווכים סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר צפויים להגיע לג'נבה. הנשיא הבהיר כי אם לא יושג הסכם, ההשלכות יהיו "טראומטיות".
דרישות וושינגטון מרחיקות לכת: סיום השאיפות הגרעיניות של איראן, פירוק תוכנית הטילים הבליסטיים והפסקת התמיכה בארגוני שליחים אזוריים. טראמפ אף שב והדגיש כי עדיף שהמשטר הרצחני בטהראן, האחראי לאינספור מקרי מוות מבית ומחוץ, יחדל מלהתקיים.
מדובר ביעדים שכמעט בלתי אפשרי להשיגם, וטראמפ מודע לכך.
האייתוללות ומשמרות המהפכה אינם תופסים את שליחותם במונחים פרגמטיים. בעיניהם, מדובר בייעוד קדוש: קידום האסלאם השיעי לקראת שובו האפוקליפטי של המהדי. נשק גרעיני, טילים בליסטיים, שליחים אזוריים והשאיפה להשמיד את ישראל אינם קלפי מיקוח, אלא עמודי תווך אידיאולוגיים.
אין זו רטוריקה בלבד. טהראן הוכיחה שוב ושוב כי היא נכונה להסתכן בעימות קטסטרופלי כדי לקדם את יעדיה. אירופה יודעת כי בתרחיש כזה בירותיה, המצויות בטווח ארסנל הטילים המתרחב של איראן, לא ייחסכו מהאיום. גם הוותיקן נמצא בטווח.
איראן מעולם לא ראתה בדיפלומטיה יעד כשלעצמו, אלא כלי טקטי, מה שמכונה בפסיקה האסלאמית "תקיה": היתר להטעיה כאשר הדבר נדרש לשם הבסת האויב. אירופה מודעת לכך. היא יודעת שמשטר איראן מפר התחייבויות בינלאומיות, רודף יכולות גרעיניות, מפעיל שלוחות טרור ותומך ברוסיה במלחמתה באוקראינה.
כאשר האיחוד האירופי הגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור, הגיבה טהראן בהאשמה כי מדובר ב"טעות אסטרטגית". זו לא הייתה שפת שותפות.
אירופה, ישראל וארצות הברית חולקות מציאות אסטרטגית אחת. בתפיסת עולמה ארוכת הטווח של איראן אין הבחנה בין תל אביב, בריסל או רומא. אולם בעוד ה-USS ג'רלד ר. פורד מתקרבת לאזור, אירופה עסוקה בהדגשת המרחק הרטורי מוושינגטון.
האם זו תבונה, או אשליה?
ברגע של סכנה גיאופוליטית עמוקה, כאשר איראן ורוסיה מתאמות יותר ויותר את שאיפותיהן, אין לברית המערבית יכולת להרשות לעצמה סדקים סמליים. אירופה מתמודדת ממילא עם משברים פוליטיים וכלכליים פנימיים. הנפת דגל אנטי-אמריקאי לא תשיב לה את כוחה.
כבודה וביטחונה של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה נבנו מחדש בשותפות אמריקאית. מה שכונה לעיתים "חופשה מההיסטוריה" לא היה כישלון מוסרי, אלא תקופת שיקום מורכבת שהתאפשרה הודות לאחדות הטרנס-אטלנטית.
הטלסקופ מונח על השולחן. הג'רלד ר. פורד כבר נראית באופק. השאלה היא אם אירופה תבחר בבהירות, או בנוחות.
מאמר זה פורסם במקור באנגלית ב-JNS ב-14 בפברואר 2026.
