ביום שישי האחרון נפגשו באיסטנבול שחקנים מרכזיים, שכל אחד מהם לכוד במלכודת משלו. סטיב ויטקוף, שליחו של הנשיא טראמפ, וג’ארד קושנר ייפגשו עם שר החוץ האיראני עבאס אראג’צ’י. סביב השולחן נמצאים גם שרי החוץ של טורקיה, קטר, מצרים, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן ופקיסטן. זוהי זירה שבה כל שחקן מנסה להיחלץ ממצבו על חשבון האחרים.
ביוני 2025, כאשר טראמפ הורה על הפצצת מתקני הגרעין של איראן, התמונה נראתה פשוטה יחסית. ארצות הברית הייתה בעמדת כוח ואיראן משותקת. שמונה חודשים לאחר מכן, הפשטות הזו נעלמה. טראמפ שלח למפרץ כוח ימי שכינה “ארמדה עצומה” והבטיח “אלימות אם יהיה צורך”. כעת עליו לשוב עם תוצאה. עבור טראמפ, הכבוד אינו פחות מבני משהוא עבור טהראן. חזרה ללא הישג אינה אפשרות.
אולם האפשרויות מצומצמות. תקיפה סמלית תהיה גרועה יותר מהיעדר תקיפה, שכן היא תעניק לאיראן נרטיב של עמידה מול ארצות הברית מבלי לפגוע ביכולותיה. שינוי משטר מחייב קיומם של גורמים צבאיים או אנשי משמרות המהפכה המוכנים לערוק ולהנהיג תחת חסות אמריקאית, תנאי שאינו מתקיים. ניסיונות אמריקאיים לשינוי משטר נכשלו בעקביות.
נותרה אפשרות אחת בלבד: עסקה שניתן להציג כניצחון. הבעיה היא שאיראן זקוקה בדיוק לאותו הדבר.
כאשר כבוד הוא עניין של חיים ומוות
המשטר האיראני מצוי במצבו הרעוע ביותר מאז 1979. הכלכלה קורסת, הריאל איבד שליש מערכו בתוך חודש אחד, והפגנות ינואר הותירו אלפים הרוגים ועשרות אלפים עצורים. האיחוד האירופי הגדיר את משמרות המהפכה כארגון טרור, מה שהעמיק את בידודה של טהראן.
איראן זקוקה להקלה בסנקציות כדי לשרוד, אך אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות מובסת.
במערב נתפס מושג הכבוד כרגשי או כמעט דקורטיבי. במזרח התיכון הוא מבני. משטר שנראה כמי שנכנע מאבד לגיטימיות לא רק בעיני אזרחיו אלא גם בעיני שליחיו והאויבים הסובבים אותו. זו הסיבה שאיראן מתעקשת לנהל משא ומתן בנושאים גרעיניים בלבד ומסרבת לדון בטילים ובשליחים אזוריים. לא משום שאין נכונות להתפשר, אלא משום שוויתור גלוי משמעו אובדן כבוד.
הפרדוקס ברור. ככל שהמשטר נחלש יותר, כך הוא נדרש להיראות חזק יותר. מצב זה מצמצם את הגמישות שלו דווקא ברגע שבו גמישות היא קריטית.
דינמיקה זו כבר באה לידי ביטוי. בימים האחרונים דרשה איראן להעביר את השיחות מאיסטנבול לעומאן ולעבור ממסגרת רב צדדית לשיחות בילטרליות עם ארצות הברית בלבד. פסגה אזורית בנוכחות שבעה שרי חוץ נתפסת כטקס כניעה.
המתווכים והאינטרסים האזוריים
טורקיה, קטר, מצרים וערב הסעודית מציגות את עצמן כגשר בין וושינגטון לטהראן, אך למתווכים יש אינטרסים ברורים. המצב האידיאלי מבחינתם הוא המצב הקיים. איראן מוחלשת, הציר השיעי מותש, אך ללא קריסה מוחלטת שתביא כאוס וגלי פליטים.
הם אינם מעוניינים במלחמה אזורית, אך גם אינם רוצים איראן חופשית מסנקציות, עם זרם נפט חופשי ויכולת לבנות מחדש אימפריה כלכלית מתחרה.
קיימת גם אפשרות מסוכנת שאינה נידונה בגלוי. אם איראן תיחלש במידה מספקת, מי יירש את שליחיה? טורקיה וקטר עשויות להפוך לבית האידיאולוגי החדש של תנועות איסלאמיסטיות, הן כמקלט והן כמקור מימון. זהו תרחיש שאין להן בהכרח אינטרס למנוע.
היום שאחרי שאיש אינו מתכנן
השאלה המרחפת מעל איסטנבול היא מה יקרה אם המשטר האיראני ייפול. איש אינו יודע. אין אופוזיציה מאורגנת בתוך איראן. רזה פהלווי הוא סמל נוסטלגי, לא מנהיג בעל מנגנון שלטוני. אין תיאום עם גורמים צבאיים או אנשי משמרות המהפכה המוכנים להוביל מעבר מסודר.
זו בדיוק הסיבה שכולם, כולל טראמפ, מחפשים פתרון דיפלומטי. לא משום שהם מאמינים שהסכם יפתור את הבעיה, אלא משום שהם חוששים מהחלופה.
יש שחקן אחד שאינו נוכח בשולחן הדיונים: העם האיראני. בכל תרחיש הוא מפסיד. הצלחת המשא ומתן משמרת את המשטר. כישלונו מוביל לתקיפות או לסנקציות חמורות יותר שפוגעות קודם כול באזרחים. קריסה בלתי מתוכננת של המשטר תביא לכאוס.
גם עסקה שתותיר את המשטר בשלטון, אפילו ללא טילים וללא תוכנית גרעין, היא עסקה רעה לשמונים וחמישה מיליון איראנים שיצאו לרחובות בינואר ושילמו מחיר כבד.
מה ניתן לצפות מאיסטנבול
כדי להבין אם איסטנבול מניבה עסקה ממשית או רק קונה זמן, יש לבחון כמה סימנים. האם מתגבש מסמך עקרונות או שמדובר בהמשך שיחות בלבד. האם נמצא פתרון יצירתי למאגר האורניום המועשר. האם מופיעה נוסחה כלשהי לטיפול בטילים ובשליחים אזוריים, גם אם לא במסגרת ההסכם עצמו. והאם מחירי הנפט נותרים נמוכים, סימן לאמון השווקים בדיפלומטיה.
ותמיד קיימת האפשרות שטראמפ, הבלתי צפוי כתמיד, יבחר לבסוף בנתיב הצבאי. בינתיים, הכוח הימי ממתין במפרץ. וכולם לכודים.
מאמר זה הופיע במקור בישראל היום ב-4 בפברואר 2026.
