סוף 2025 ותחילת 2026 מוצאים את איראן לכודה במשבר כפול: כלפי חוץ – לחץ צבאי ומדיני גובר מצד ממשל טראמפ וישראל; כלפי פנים – משבר כלכלי חמור שמחלחל מהבורסה אל הבאזאר ומהמטבע אל הרחוב. העיתונות האיראנית מנסה לשרטט תמונת "וופאק" של אחדות לאומית ופתיחות לביקורת, אך מתחת לפני השטח נחשפת מתיחות חריפה בין הנהגה פוליטית שמבקשת להרגיע, לבין מערכת ביטחונית-משפטית שמזהירה מפני "גיס חמישי" המנצל את המצוקה הכלכלית לערעור היציבות.
הגרעין כצל אסטרטגי: לא במרכז הכותרות, אבל בלב הדיון
הנושא הגרעיני נדחק זמנית לשולי סדר היום, לטובת הכלכלה, המחאה והאיום הצבאי, אך הוא ממשיך לשמש כרקע קבוע לכל דיון אסטרטגי. שר החוץ עבאס עראקצ’י מבהיר כי “דיפלומטיה לבדה אינה מובילה לשום מקום”, ומנסח תפיסה ברורה: משא ומתן הוא פונקציה של מאזן כוחות, לא תחליף לו. היכולת הגרעינית, הטילית והכלכלית מוצגות כחלק בלתי נפרד מ“גבולות הדיפלומטיה”.
בעיתונות הרפורמיסטית חוזר מוחמד ג’ואד זריף לאירועי “מלחמת 12 הימים” ביוני האחרון, וטוען כי התקיפה האמריקאית העניקה לאיראן תירוץ מושלם לפצצה – תירוץ שהיא בחרה שלא לממש. המסר כפול: היכולת קיימת, אך הבלימה היא החלטה ריבונית. לצד זאת, פרשנים מזהירים כי חלון ההזדמנויות לדיפלומטיה קצר, וכי הסלמה אזורית עלולה לסגור אותו במהירות. הגרעין אולי אינו הנושא הבוער ביותר – אך הוא נוכח כצל ארוך מעל כל החלטה.
טראמפ-נתניהו, רוסיה-סין: זירה בינלאומית של אשליות
במוקד מדיניות החוץ ניצבת שוב הדינמיקה בין טראמפ לנתניהו. הפגישה החמישית השנה במאר־א־לאגו מתוארת כניסיון של נתניהו להשיג אור ירוק לתקיפת מערך הטילים האיראני. בעיתונות בטהראן נטען כי מדובר במאמץ לבנות איום גלובלי – באמצעות “דיווחי מודיעין מופרכים” על טילים ארוכי טווח וראשי קרב כימיים – כדי לגרור את וושינגטון לעימות.
במקביל, גוברת תחושת האכזבה מרוסיה ומסין. התמיכה שלהן מתוארת כסמלית בלבד, כזו שנועדה לשמש קלף מיקוח מול ארה״ב, לא מגן ממשי על איראן. ההצהרות אינן מונעות סנקציות, והבריתות מתגלות כשבריריות.
המזרח התיכון כזירת התפשטות: מתימן ועד הים האדום
המשבר בין סעודיה לאיחוד האמירויות בזירת תימן נתפס בטהראן כחלון הזדמנויות לפירוק קואליציות עוינות. מנגד, ההכרה הישראלית בסומלילנד מתוארת כצעד אסטרטגי ליצירת דריסת רגל בים האדום ובמצרי באב אל־מנדב – איום שמוצג לא רק על איראן, אלא על “העולם האסלאמי” כולו.
כך מתגבש נרטיב איראני רחב: ישראל מרחיבה את זירת העימות אל הצירים הימיים והאסטרטגיים, בעוד איראן מנסה לאחד את תימן, הים האדום ו“חזית ההתנגדות” לכדי סיפור אחד של מאבק מערכתי על עצמאות האזור.
פנים-פוליטי: אחדות מדומיינת, מאבקי כוח אמיתיים
בזירה הפנימית מציינים השמרנים את יום “9 בדי” כסמל להתגייסות העם נגד מזימות חיצוניות. ראש הרשות השופטת מזהיר מפני מלחמה היברידית – לחץ כלכלי ומבצעים פסיכולוגיים – ומבהיר שהמשבר אינו רק תוצאה של ניהול כושל, אלא חלק מעימות כולל.
בתוך הממשלה מתבצע חילוף דרמטי: עבדאלנאסר המתי מתמנה לראש הבנק המרכזי בעיצומו של משבר מטבע חריף. ההבטחה: סוף ל“ניסוי וטעייה”. בפרלמנט, התקציב לשנה הקרובה הופך לזירת עימות, כאשר חברי ועדת התקציב מאשימים את הממשלה בפגיעה בשכבות החלשות וחוסר שקיפות. הנשיא מדבר על “וופאק”, אך המחוקקים מבקשים להצטייר כמגני הציבור.
כלכלה על סף רתיחה: כשהבאזאר סוגר תריסים
חציית רף ה-140 אלף תומאן לדולר מציתה מחאות ספונטניות. חנויות נסגרות, סוחרים מודים שאינם מסוגלים לתמחר סחורה, והכאוס הכלכלי הופך מוחשי. בתוך המציאות הזו משמיע הנשיא פזשקיאן אמירה נדירה בכנותה: השכר נמוך, המסים גבוהים – והוא מודה בכך בפומבי. האמירה זוכה להדים, אך גם מדגישה את היעדר הפתרון המיידי.
הממשלה מגיבה בנסיגה חלקית ומבטיחה תיקונים בתקציב, כולל בחינה מחדש של ביטול שערי חליפין מועדפים. במקביל, משרד הכלכלה דוחה טענות על היקפי עתק של רווחי ייצוא שאינם חוזרים למדינה – ניסיון לבלום שיח גובר על שחיתות ומבנה רנטיארי.
חברה, נשים ותרבות: זעם כבוש וחיפוש אחר קול
התגובה למחאות הפעם מתונה יותר: הנשיא מורה על הידברות ומכיר בזכות המחאה. הדוברת הרשמית מדברת על נכונות לשמוע גם “קולות בוטים”. זהו ניסיון לייצר בידול מהעבר, אך האמון הציבורי עדיין שברירי.
בשיח על זכויות נשים הטון חריף במיוחד. חוק המוהר החדש נתפס כפגיעה נוספת בביטחון הכלכלי והמשפטי של נשים. רשימת תביעות שמפרסם “בית המפלגות” – החל מאי־ביטחון ברחוב ועד חוקים סלחניים לרצח על רקע משפחתי – הופכת למניפסט של דור נשי שמסרב עוד לשוליים.
בתרבות, יום הולדתו של הקולנוען הגולה בהראם בייזאי מצוין בערגה. הדיבור על “החזרת גופתו לאיראן” – בעודו בחיים – ממחיש את הקרע בין אהבת הציבור ליוצריו לבין הממסד שדחק אותם לגלות.
הקרב האמיתי עובר דרך היומיום
בין 30 בדצמבר 2025 ל-1 בינואר 2026, העיתונות האיראנית משדרת תחושת חירום לאומית. מאחורי ניסיונות ההנהגה להציג חזית אחידה, מתברר שהקרב האמיתי אינו מתנהל רק במתקני גרעין או בזירות רחוקות – אלא במחירי המטבע, בבאזאר הסגור, בזעקת הנשים ובשגרת חיים שהופכת יקרה, קשה ובלתי צפויה.
