נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אולי משהה, אולי מתכנן, ואולי עושה את שניהם יחד. אבל דבר אחד כבר ברור: המצור על מיצר הורמוז שינה את פני המלחמה. מה שאמור היה להיות מהלך קצר של מכה, הצהרת ניצחון ויציאה, הפך בן רגע למשבר של נפט, שווקים ואנרגיה עולמית.
מרגע שמצרי הורמוז עצמם נעשו חזית, ארה"ב כבר לא יכלה לנהל את האירוע רק במונחים של הרתעה צבאית. היא נאלצה לשים את עיניה על חזיתות נוספות: מחירי הדלק, שווקי העולם, התגובה הפנים-אמריקאית של הכלכלה והתגובה של מדינות המערב שהנשיא ציפה שיהיו שותפות למערכה. הדחייה האמריקאית של תקיפה על תשתיות אנרגיה איראניות, לצד הצהרות פומביות על מגעים, התאימה בדיוק לצורך הזה.
אבל החידוש האמיתי איננו רק אמריקאי, הוא איראני. טהרן איננה מסתפקת עוד באיום על חופש השיט. היא מנסה להפוך את הורמוז למנגנון סינון, גבייה וענישה. לפי הדיווחים, יותר מעשרים כלי שיט כבר עברו במסלול מאושר סמוך לאי חראג' והמעבר בו כרוך בתשלום של כשני מיליון דולר. במילים אחרות, מדינה תחת סנקציות מנסה עכשיו להתנהג כמו מדינה שמטילה סנקציות על העולם החופשי. לא רק מאיימת, אלא גובה , לא רק מחזיקה בגרון האנרגיה של העולם, אלא גם מנסה להפיק ממנו הכנסה ולהפוך את המערכה לניצחון כלכלי.
בבסיס המשבר הנוכחי ניצב כשל עמוק בפענוח הדדי של כוונות הצדדים. בעוד וושינגטון פעלה מתוך הנחה כי מכבש הלחצים יביא לכניעה איראנית, בטהרן אימצו תובנה הפוכה לחלוטין: התקדים החות'י לימד אותם שאמריקה נוטה להשמיע איומים כבדים ולבצע פעולות מוגבלות, רק כדי לסגת מוקדם מהצפוי ולהכריז על ניצחון תודעתי.
מבחינת הציר השיעי, הנכונות האמריקאית לעבור מאולטימטום לשיח דיפלומטי אינה נתפסת כגמישות אסטרטגית או כתחכום פוליטי, אלא כעדות נוספת לרפיסות ולנסיגה. בראייתם, המעבר המהיר למגעים אינו ניסיון למנוע הסלמה, אלא הוכחה לכך שהאיום האמריקאי התרוקן מתוכן. כל זאת לצד הזהירות המתבקשת שאיראן כבר חוותה על בשרה בעבר אל מול הנשיא טראמפ.
מכאן צריך להבין גם את הגישה למשא ומתן. שני הצדדים משתמשים בו כדי לקנות זמן, אבל לא לאותה תכלית. טראמפ משתמש בו בשפה עסקית: להוריד לחץ על השווקים, לייצב את מחיר הנפט, ולשמור לעצמו זמן לתכנון המהלך הבא. איראן משתמשת בו בשפה אחרת לגמרי: תקיה, ח׳דעה, כרבלא – לא כמילון מושגים, אלא כתרבות שלטונית של הסתרה, תחבולה, סבלנות והקרבה. מבחינת וושינגטון, המגעים הם מכשיר לניהול משבר – מבחינת טהרן, הם חלק מן המאבק עצמו.
וזו בדיוק הסכנה. אם איראן מצליחה להפוך את הורמוז לא רק לכלי לחץ אלא גם למודל הכנסה, היא מגלה דרך לממן את עצמה מתוך המשבר. כך נולד מצב אבסורדי: משטר מוכה, תחת סנקציות ובתוך מלחמה, איננו רק שורד את הלחץ אלא גם לומד להרוויח ממנו. הורמוז חדל להיות רק איום, הוא הופך לכלכלת מלחמה והלקח שהמשטר עלול לקחת מזה מסוכן הרבה יותר מכל נאום: אפשר לא רק להחזיק מעמד, אלא גם לכפות מחיר על העולם בלי לנצח במובן הצבאי הקלאסי.
אינני חושב שפנינו לסכם, אבל גם אם יתכנסו לכזה, הוא לא יהיה הסכם של פתרון אלא של דחייה. הוא אולי ירגיע שווקים, אולי יוריד מחירי אנרגיה, אולי ייתן לכל צד את משפט הניצחון לו הוא זקוק. אבל הוא לא ישנה את הלקח האיראני: שהישרדות היא הניצחון, שהמשא ומתן הוא כלי מלחמה, ושאפשר להפוך את צוואר הבקבוק החשוב בעולם למנוף כלכלי ופוליטי גם מתוך חולשה.
הבעיה הזאת נעשית חמורה עוד יותר בגלל מבנה המשטר. לפי הדיווחים האחרונים, עדיין יש אי-בהירות סביב מצבו ונראותו של מוג׳תבא חמינאי, ובמקביל גוברת ההערכה שמשמרות המהפכה מחזיקים בחלק גדל מן הכוח הממשי. אם כך, גם שינוי בצמרת איננו מבטיח ריכוך. להפך: הוא עלול לייצר משטר פחות שולט מלמעלה ויותר כוחני מלמטה. לא הנהגה מדינתית יותר, אלא הנהגה תלויה יותר במנגנון האידאולוגי המזוין. זה איננו מתכון לפיוס, אלא מתכון להקצנה.
לכן השאלה איננה אם יהיה הסכם, אלא מה הוא יכשיר. אם הוא יכשיר משטר ששרד, סחט כסף מן העולם דרך הורמוז, ולמד שאפשר להרוויח גם בלי לנצח, אז הוא לא פתר את הבעיה אלא שדרג אותה. ואם וושינגטון תרצה בסוף לשבור את המעגל ולא רק לדחות אותו, לא תהיה לה ברירה אלא ללכת מעבר להסכם. ובנקודה הזאת חוזר גם הרעיון הרחב יותר: תמיכה אמריקאית פומבית ברעיון הישראלי של עריקה, עם ערובות ברורות, היא כנראה האפשרות היחידה שאיננה מסתפקת בעוד דחייה.
המאמר פורסם לראשונה במעריב בתאריך 27 למרץ 2026.
