מי שציפה למסיבת עיתונאים נוצצת הלילה בבית הלבן קיבל הצגה אחרת לגמרי. דונלד טראמפ נראה עייף, אולי חולה, ובעיקר פחות קוהרנטי מהרגיל, אם זה בכלל אפשרי. המלמולים, הקפיצות מנושא לנושא וההבטחות הפזורות לכל הכיוונים כמו קונפטי הפכו את האירוע לתעלומה דיפלומטית יותר מאשר לאסטרטגיה אמריקאית. נתניהו, שעמד לצדו, היה הרבה יותר ממוקד, אפילו ממלך, והפער ביניהם היה ברור. קשה לדמיין את טראמפ משכנע את סעודיה, מצרים או אפילו ירדן לחתום על הניסוח של נתניהו.
אבל מאחורי הזירה האמריקאית-ישראלית הזו יש שלב נוסף: דוחא, קטאר. מקום שכבר יודע לסגור עסקאות שנראות בלתי אפשריות על הנייר. ייתכן מאוד שפרק זה בסאגה המזרח תיכונית כבר נסגר בשקט במסדרונות בית החולים בדוחא, שם עשויה הנהגת חמאס החיצונית להתאושש לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל. כשלוקחים בחשבון גם את האנקדוטה המוזרה על התנצלותו של נתניהו, יש הרואים בכך לא יותר מאשר מהלך משלים לחבילה שכבר גובשה בקטאר, כשטראמפ מקבל ערבויות עוד לפני שהחל לדבר.
צילו של הסכם דוחא הישן
קשה שלא להיזכר שהסכם טראמפ הקודם נחתם גם בדוחא, רק עם אויב אחר: ההסכם להבאת שלום לאפגניסטן. העסקה עם הטליבאן בפברואר 2020 נראתה אז כמו פריצת דרך היסטורית. התחייבויות הדדיות, נסיגת הכוחות האמריקאים על פי לוח זמנים צבאי כמעט, הבטחות הטליבאן לנתק את הקשרים עם אל-קאעידה ולהתחיל בדיאלוג עם ממשלת קאבול, שפת השלום הייתה מפוארת. תוך חודש הבלון התפוצץ. הטליבאן חזר לתקוף את צבא אפגניסטן, הקשרים עם אל-קאעידה נותרו בעינם, והשיחות עם הממשלה המרכזית צלעו עד שנעלמו. ההסכם הפך מזהב למגוחך. כשמאות אפגנים נואשים נצמדו למטוסים אמריקאים, המשמעות הייתה פשוטה: טראמפ קיבל מהטליבאן הפסקת אש טכנית עם האמריקאים, ובתמורה העביר את המדינה לטליבאן.
זה מעלה את השאלה הבלתי נמנעת: האם דוחא 2.0, הפעם עם חמאס על הבמה, תיראה אחרת? או שמא שוב אין זה אלא גרגרי חול שיתפזרו ברוח המדבר?
האופטימום והמלכודת
מבחינת ישראל, על פניו זה נראה כמו פסגת הישגים. ממשל אמריקאי שמאמץ במידה רבה את הנוסח הישראלי ומבטיח גיבוי מלא אינו מובן מאליו בעידן של דעת קהל עוינת ולחצים דיפלומטיים מכל עבר. ישראל הגיעה לכאורה לשילוב האופטימלי: תוכנית מדינית-ביטחונית הקשורה למטרות המלחמה המוצהרות של ישראל, כשהבית הלבן מספק חותמת גומי. הרבה פחות ברור אם זה באמת יקרום עור וגידים בשטח.חמאס מחזיק היטב את הקלפים שלו: החטופים. לדרוש את שחרורם הגורף בתוך 72 שעות מבלי להשאיר לחמאס ולו כלי מיקוח אחד הוא כמעט פנטזיה. גם אם טראמפ ונתניהו מאמינים שיש להם מסמך מחייב, מנהיגי עזה תמיד ימצאו דרך להימנע ממנו. בן ערובה, חטוף, מוחזק על ידי שבט סורר. הם זקוקים לזמן נוסף כדי לאתר שבויים מסוימים. או הגרסה המודרנית של התירוץ: המחשב התרסק. עיכוב יהיה מובנה באסטרטגיה.
כלי נשק, חמולות ופחדים אמיתיים
סוגיית הנחת הנשק של חמאס עלולה להיות המוקש המרכזי בהסכם עתידי. ישראל יכולה להתעקש, ארה"ב יכולה להתחייב, טראמפ יכול להבטיח בקולו הצרוד, אבל עבור חמאס מדובר בהישרדות. השבועות האחרונים חשפו מציאות חדשה בעזה. האוכלוסייה הצפופה נעה דרומה למרות איומי הארגון, סמכותו נשמטת, ומעל הכל החשש הגדול ביותר הוא לא כיפת ברזל או הצנחנים אלא החמולות המקומיות. המשפחות החזקות הללו, ברגע שהמשטר ייחלש, ינסו לסגור חשבונות אישיים ואולי גם לנצל את יתרות המזומנים המנופחות של חמאס. זה האיום האמיתי בעיני ההנהגה בעזה. ישראל היא אויב ברור וצפוי. כאוס הוא סכנה קיומית.
מה הלאה?
ימים של תהפוכות לפנינו. ייתכן שהתנאים הראשונים לשחרור חלק מהחטופים ייקבעו כבר השבוע. אולי האפקט יתעכב וההתחמקויות הפלסטיניות המוכרות יימשכו. לא מן הנמנע שעוד לפני שהמצלמות הבהבו בבית הלבן, הפרק החשוב ביותר כבר נכתב בדוחא. ואם ההיסטוריה מלמדת משהו, זה שגם הסכם שנחתם בטקס גדול יכול להתפוגג לקולות הפיצוצים מבתי חולים, מסגדים ושכונות בדרום עזה.
כולם מקווים שההסכם יתגבש וייושם, ושהחטופים ישובו הביתה. אבל המשותף לשני ההסכמים בדוחא, זה של הטליבאן וזה שמתפתח עם חמאס, הוא הפיתוי לאמץ אשליה: שטקס מתוקשר היטב וטקסט מפורט יכולים לשנות מציאות פוליטית וחברתית מורכבת. למען האמת, דינמיקה עמוקה יותר חזקה ועקבית יותר מכל פיסת נייר. טראמפ אולי נראה עייף מול המצלמות, אבל התשישות האמיתית שייכת לעולם כולו שמתמודד שוב עם החזרה הטרגית-קומית הזו.
