שר הביטחון ישראל כ"ץ הצהיר בפומבי כי אין צורך באישור מדיני לכל חיסול צבאי. זו לא הייתה הערה טכנית ולא שינוי נהלים. המשמעות של האמירה הזו עמוקה הרבה יותר. עד לאותו רגע, חיסולים נתפסו ככלי שמופעל כלפי מטרות מסוימות, בדרך כלל בדרג גבוה, ובכפוף להחלטה מדינית. מרגע שנאמר שאין צורך באישור, המשמעות היא ביטול הגבול הזה – אין עוד קו ברור שמפריד בין מי נמצא על הכוונת למי לא.
המסר הפשוט והחד הזה איננו מופנה לציבור בישראל אלא למערכת האיראנית עצמה, ובעיקר לאנשים שבתוכה ולכל רוחשי הרעה כלפי ישראל. אמירתו של שר הביטחון הינה פתיחת החלק השלישי במערכה בתוכנית לערעור והפלת המשטר, על פי תוכנית בת ארבע שלבים:
השלב הראשון הוא עריפת הראש. המטרה כאן איננה רק לפגוע באנשים אלא לשבור רציפות. כל מערכת מדינתית נשענת על שכבת הנהגה שמחזיקה ידע, ניסיון ויכולת קבלת החלטות. כאשר שכבה שלמה נעלמת, המערכת נכנסת להלם. אבל חשוב להבין שזה לא מספיק כדי להפיל משטר. מערכות כאלה יודעות להתארגן מחדש, למנות מחליפים ולהמשיך לפעול גם אם בצורה פחות יעילה. בתוך שלב זה ברור כי גם המחליפים מחוסלים. רוצה לומר: היעד הוא התפקיד שהאיש ממלא, ולא האיש הוא בר-מוות.
השלב השני המקביל הוא פגיעה ביכולת. אמנם זהו יעד במלחמה ותכלית בפני עצמה אך בעבור הפלת המשטר לא מספיק לפגוע במי שמקבל החלטות, צריך לפגוע גם באמצעים שמאפשרים לו לפעול. לכן במקביל לחיסולים נפגעים מערכי טילים, הגנה אווירית ותשתיות. המשמעות היא שגם אם מתמנה הנהגה חדשה, היא פועלת עם פחות כלים ועם יכולת מוגבלת יותר. זה מחליש את המדינה, אבל עדיין לא מפיל אותה.
השלב השלישי הוא מהלך לשינוי התנהגות. כאן נכנסת הצהרתו של שר הביטחון כי אין צורך באישור מדיני לביצוע של חיסולים. המשמעות של זה איננה רק הרחבת החופש המבצעי, אלא שינוי תפיסת הסיכון של כל מי שנמצא בתוך המערכת. אם בעבר רק דרג בכיר היה יעד, עכשיו כל קצין, כל מפקד וכל איש מנגנון מבין שהוא חשוף. זה לא רק מהלך צבאי אלא מהלך פסיכולוגי שמכוון לשנות התנהגות. לגרום לאנשים בתוך המערכת לשאול לא רק איך לפעול, אלא אם בכלל להמשיך לפעול.
כאן מגיעה הנקודה המרכזית: שלושת השלבים האלה, גם יחד, אינם מפילים משטר. הם יוצרים לחץ, פחד ושחיקה, אך אינם יוצרים קריסה. משטרים לא נופלים רק מלחץ חיצוני. הם נופלים כאשר מנגנוני הכוח הפנימיים מפסיקים לפעול עבורם.
כדי להבין למה, צריך להסתכל על המבנה של איראן. בניגוד למדינות רבות אחרות, אין שם צבא אחד אלא שניים. משמרות המהפכה והבסיג' הם כוח אידאולוגי שמטרתו להגן על המשטר. הארטש, הצבא הסדיר, מבוסס הרבה יותר על תפיסה מדינתית ופחות על נאמנות אידאולוגית. ההבדל הזה הוא קריטי. משמרות המהפכה בנויים להילחם עד הסוף עבור המשטר. הארטש לא בהכרח.
על מנת לערער את המשטר, לא יספיקו ההפגנות מבית, הן אינן חמושות והמשטר האיראני טובח במפגינים, גם אם כוחות כורדים חמושים ואולי בלוצ'ים יצטרפו למערכה, הם לבטח לא מסוגלים להתמודד לבדם עם משמרות המהפכה, לכן הדרך היחידה להפלת המשטר היא עריקה. אידאולוגית ניכר כי המאמץ להערקה צריך להיות אל מול הארטש, הצבא האירני לצד מאמץ לפיצול בתוך משמרות המהפכה על מנת להוכיח את פגיעותו.
פיצול במשמרות המהפכה אפשר שיעשה במספר צירים:
חיסולים ממוקדים: פגיעה ממוקדת במפקדים מהפלג האידאולוגי בתוך משמרות המהפכה, תוך השארת דרגים אחרים פחות פגועים. כאשר חלק מהמערכת נפגע שוב ושוב ואחרים לא, נוצרת היררכיה חדשה של סיכון וחוסר אמון. מפקדים מתחילים לשאול מי מסומן ומי לא, ומדוע.
פגיעה בנכסים כלכליים: משמרות המהפכה הם גם אימפריה כלכלית. כאשר פוגעים בנכסים של קבוצות מסוימות בתוך הארגון ומשאירים אחרות, נוצרת הבחנה בין מי שיש לו מה להפסיד לבין מי שכבר הפסיד. זה מייצר אינטרסים שונים בתוך אותו גוף.
מבצעי תודעה: לוחמת מידע, הפצת מסרים שמדגישים פערים בתוך ההנהגה, חשיפת שחיתות, או הצגת בכירים ששומרים על עצמם בזמן שאחרים נשלחים להילחם. המטרה איננה לשכנע אידאולוגית אלא לערער אמון.
יצירת תקשורת: יצירת ערוצי תקשורת שקטים לדרגי ביניים. לא הנהגה בכירה, אלא מפקדים בשטח. שם נוצרת האפשרות הראשונה לשבר, כי אלה האנשים שמפעילים כוח בפועל.
הפיצול בתוך משמרות המהפכה איננו המטרה הסופית הוא נועד כאמור לייצר: שינוי בתפיסה של הארטש, הצבא האיראני. הארטש לא יזוז אם הוא יראה כי משמרות מהפכה חזקים ומאוחדים. אבל אם הוא יתחיל לראות סדקים, חוסר יציבות, ואפילו חשדנות פנימית, נוצרת אפשרות מחשבתית אחרת. לא ודאות, אלא אפשרות. וזה מספיק כדי להתחיל תהליך.
כל זאת מוביל לשלב הרביעי:
ציינו כי השלבים שעברו היו עריפת הפיקוד העליון, השמדת היכולות הצבאית, פגיעה בדרכי השטח ופיצול לעידוד הערקה, השלב הרביעי הוא בניית המוצא: יצירת תנאים למעבר של כוח חמוש. לא רק פחד אלא גם מוצא. לא רק איום אלא גם אלטרנטיבה. קצין או מפקד לא יעזוב מערכת רק כי הוא מפחד. הוא יעזוב אם הוא מבין שיש לו עתיד מחוץ לה. זה כולל הבטחה של חסינות, הגנה על המשפחה, ושימור אינטרסים, ובעיקר גיבוי אמריקאי שיכול להפוך את זה לאמין.
ההיגיון הזה כבר הופיע בעבר. ברומניה של צ'אוצסקו, בשנת 1989 המשטר לא נפל בגלל הפגנות בלבד ולא בגלל לחץ חיצוני. הוא נפל ברגע שבו הצבא הפסיק לציית ועבר לצד המפגינים. מהרגע הזה, הקריסה הייתה מהירה. לא החיסול של הנהגה הפיל את המשטר אלא המעבר של כוח חמוש.
זה בדיוק ההבדל כאן. החיסולים והפגיעה ביכולות אינם המטרה הסופית אלא חלק מהתנאים להכין את השטח לשלב הרביעי והמכריע. הם יוצרים פחד, סדקים וחוסר יציבות. אבל ההכרעה תגיע רק אם כוח חמוש, ובעיקר הארטש, יגיע למסקנה שיש לו אלטרנטיבה ושכדאי לו לבחור בה. כל עוד זה לא קורה, המשטר יפגע אך הוא גם ישרוד, ברגע שנראה את השלב הרביעי יוצא לפועל הוא ייפול ומהר.
המאמר פורסם לראשונה במעריב בתאריך 21 במרץ 2026.
