על רקע מתיחות פנימית וגוברת בזירה האזורית, דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את היממה האחרונה כפי שהיא משתקפת בעיתונות האיראנית וברשתות החברתיות. מדיווחים על מצוקות כלכליות, אזהרות סביבתיות, עימותים פוליטיים, למסרים מדיניים חדשים מטהראן, כולם מצביעים על מגמה מתמשכת של חוסר יציבות פנימית לצד ניסיון לשמר תדמית של עמידה אסטרטגית מול המערב.
מתווה היחסים עם המערב
עלי לריג'אני, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, ממקם את יחסיה של איראן עם המערב במסגרת היסטורית־ערכית: "אמריקה מחפשת שלום באמצעות כוח", ומסקנתו כי תוצאת הנאורות המערבית היו מלחמות העולם מובילה לאזהרתו ש"זמננו נכנס לטירוף". הוא מתאר חמישה שלבים: בעידן העתיק המערב לא שלט באיראן; בתקופה הצפווית איראן נשענה על "מדע, מחשבה, דת וכוח צבאי"; בקאג'אר גברה תלותה; בפהלוי "השפילה והורידה את כבוד האומה האיראנית" מול ארה"ב ובריטניה; ואילו ברפובליקה האסלאמית מנהיגים כמו ח'אמינאי "שיקמו את הכבוד של איראן".
אף שלדבריו ההנהגה "מעולם לא היו בעלי איבה" כלפי המערב, המשבר נובע מ"ההתנהגות המערבית בתחום הפוליטי והביטחוני". המנהיג העליון אינו מתנגד ל"אינטראקציות כלכליות" אך רואה התערבות במחלוקות על טילים וגרעין "בתירוץ עניינים כלכליים". מכאן מתווה "מעורבות מותנית": "לא" למשא ומתן חד־צדדי, "כן" לדיאלוג שוויוני עם "ערבויות אמיתיות". שר החוץ ודובר המשרד מדגישים כי "הסרת הסנקציות" היא דרישה צודקת של העם ואיראן "לא העבירה שום מסר חדש לארה"ב".
משבר המים והסביבה: בצורת וניהול כושל
איראן ניצבת מול בצורת על רקע ירידה מתמשכת במשקעים, כשליש מהממוצע העולמי. מעבר לתמונת אגמי בַּחתגאן, אורמיה וביצת אנזלי המתייבשים, מתקיים "החלק הנסתר": דילול מאגרי מי התהום. כ־90% מהמים מופנים לחקלאות, 2%–3% לתעשייה וכ־8% לשתייה; ההתמקדות בצמצום הצריכה הביתית (7%–8% בלבד) מוצגת כ"סטייה". לצדה מוזכרת "מאפיית המים", רשת אינטרסים המעדיפה רווח על פני ניהול מדעי. האזהרות החריפו עד כדי "קיצוב מים" בבירה ואפשרות "צורך בפינוי הבירה". הנשיא מסעוד פזשכיאן התריע כי ללא גשמי סתיו ייאלצו לקצוב ואף לפנות, אך מבקרים כינו זאת "מעשה של בריחה מאחריות", ו"ייאוש". הנתונים קשים: טהראן קיבלה "מילימטר אחד" מתחילת השנה, לעומת 22 מילימטר בשנה הקודמת; בינתיים, לחץ המים מופחת "בסביבות 12 בלילה ועד קרוב לבוקר, כאשר הציבור ישן".
כלכלה ויוקר מחיה: אינפלציה, שכר ומדיניות תקציבית
האינפלציה מכבידה במיוחד על מוצרי יסוד: "לחם ודגנים (עלייה של 98%)", ירקות 77%, בשר ועוף 70%, מוצרי חלב וביצים 65%. עלות סל המחיה המינימלי לעובדים עברה את 50 מיליון תומאן, חלק מההערכות מציבותו סביב 58 מיליון, בעוד שכר המינימום עומד סביב 15 מיליון תומאן. בתקציב שנת 1404 צופה הנשיא עלייה ממוצעת בשכר של "28%", עם אפשרות עד 40% למשפחות גדולות. במקביל, הדיון בתכנית הפיתוח השביעית חושף כשלים ביישום: יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף דורש מיקוד בביצוע אלפי הסעיפים, והנשיא וסגנו מודים כי חלקים בתוכנית "צריכים תיקון".
צדק חברתי ואי שוויון: בין עקרון מנחה למציאות סדוקה
בעיתונות מגדירים צדק חברתי כ"אחד העקרונות המקוריים האותנטיים של המהפכה האסלאמית", אך הפער בין עקרון למציאות מעמיק. שכר המינימום מכסה רק כ־28% מסל הקיום; המשמעות: שכר העובד מספיק לכ־6.5 ימים בחודש, דוחפת לקנייה בזול, מגורים בשוליים וויתורים בחינוך ובריאות. חוקרים מצביעים על "לוגיקה של הישרדות, לא של פיתוח", שבמסגרתה "הכסף הופך לכלי ל'השתקה חברתית'". אלמנטים של שחיתות ושימוש לרעה במשאבים פוגעים באמון: "הפקידים שלנו עצמם משתמשים בפלטפורמות ותוכנות זרות ואחר כך מונעים זאת מאחרים", ו"הנתיב שנבחר בסופו של דבר הוא לא צדק ולא יושר". "עוני מים" ומשבר דיור – כאב ראש מורכב ובלתי פתור" המחריפים את הפערים. לצד אלימות מגדרית ורצח נשים, מצוינת אפליה כגון מגבלות על רישיונות נהיגה לנשים שניתן לפתור ב"מחווה אחת בלבד". צעירים ממסגרות רווחה נמנעים מקשרים מחשש ש"אחרים ידעו שהם ילדי רווחה", ורופאים צעירים מדווחים על "מוות ודאי של תקווה". המפתח, כך נטען, נמצא בצדק: "בכל תחום שבו אנשים יתנהגו ביושר, הם יצליחו ויזכו באמון הציבור".
פוליטיקה פנימית וניהול משאבים: בין פיקוח לפרקטיקה
נגיד הבנק המרכזי קושר את עליית האינפלציה ל"קפיצת הדולר מ-45 ל-70 אלף תומאן", שהביאה את המדד ל־38.9%, ומתריע כי יעדי התכנית השביעית אינם אפשריים בשיטת המימון הנוכחית. במקביל קאליבאף מבקר עיכוב בהקמת "ארגון האופטימיזציה" ובייבוא בנזין ושואל מדוע להמתין "תשעה חודשים לאופטימיזציה". יו"ר ועדת המעקב על התכנית השביעית משיב למשבר המים: "אל תפנו את טהראן, אלא תיישמו את תוכנית הפיתוח השביעית". במאמץ לגייס הון, שר הכלכלה מכריז על הקמת "קרנות מטבע חוץ" ומשלב זהב כ"הון זר להשקעה".
עיראק והזירה האזורית: בין איראן לארה"ב, ומעגלי המשבר
הבחירות לפרלמנט בעיראק נערכות על רקע עימות אזורי. המסגרת השיעית המתאמת שומרת על דומיננטיות אך מפולגת בין סיעות ראש הממשלה מוחמד שיאע אל־סודאני ונורי אל־מאלכי; מוקתדא א־סדר מחרים, צעד המוערך כמיטיב עם יריביו. איראן רואה בעיראק "עומק אסטרטגי" ומבקשת שראש הממשלה ייבחר בקונצנזוס שיעי; ארה"ב תומכת באל־סודאני ושואפת לתלות "באופן שיטתי" תוך שימוש בסנקציות. בסוריה, אחמד אל־שרע אומר כי "וושינגטון עוזרת להם להגיע לסוג כלשהו של משא ומתן עם ישראל"; שר החוץ הטורקי מדווח על התייעצויות עם גורמים סורים ואמריקאים בנוגע ל"סוריה, איראן ועזה".
בלבנון נציג חיזבאללה טוען כי מטרת הלחצים למשא ומתן עם ישראל היא "לגרום ללבנון להיכנע" ומצהיר כי הארגון "לעולם לא יקבל משא ומתן" שיחלישו אותו. בעזה, נציב אונר"א פיליפ לאזאריני מזהיר שהפסקת האש "שבירה לחלוטין"; במקביל, הכנסת אישרה בקריאה ראשונה "טיוטת חוק להוצאה להורג של אסירים פלסטינים".
ד"ר יצחק מנסדורף, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, התייחס לנתוני סקר חדשים המצביעים על עליה ניכרת באהדה לפלסטינים ברחבי העולם. לדבריו, "לא מדובר באהדה לחמאס, אלא בתופעה של קורבניזציה – תפיסה שבה הקורבן תמיד צודק. הציבור הבינלאומי נוטה לראות בפלסטינים עם מדוכא ובישראלים כוח מדכא, בלי להבין את ההקשר ההיסטורי או את המציאות הביטחונית".
מנסדורף מזהיר כי מדובר באתגר אסטרטגי לישראל: "זהו גל תודעתי, לא רק פוליטי. ישראל חייבת להשקיע בשפה ובנרטיב, לא רק בהסברה תגובתית אלא בעיצוב תפיסתי מתמשך". לדבריו, שינוי התפיסה כלפי הסכסוך "עלול להפוך לבעיה מדינית חמורה אם לא נטפל בה בזמן".
חברה, תרבות וספורט: סדקים, אחריות אזרחית וזיהום אוויר
החברה האיראנית מתמודדת עם "אזעקה לאומית": 77% מהזוגות "אינם מעוניינים להביא ילדים", חרף יישום מרבית סעיפי "חוק האוכלוסייה הצעירה", עדות לבעיות דיור, תעסוקה ואורח חיים. ראש המטה הכללי ביקר ברשות השידור של הרפובליקה האיסלאמית ודן בתפקיד התקשורת ב"מלחמת 12 הימים הכפויה"; אושרה "מפת הניווט המוסדית לחישה מרחוק". ארגון המטאורולוגיה התריע על "זיהום האוויר" בערים תעשייתיות עקב היפוך טמפרטורות. נרשמה גם "פרידה עצובה מוונדאד", נמר שמת בספארי ״אלימאלאת״ בצפון איראן, תזכורת למחיר הכבד של כליאת חיות בר "לצורך בידור אנושי".