במהלך מלחמת 12 הימים ביוני 2025, ארצות הברית וישראל הסבו נזק כבד למתקני ההעשרה האיראניים בנתנז, פורדו ואספהאן. אך הנשק ההרסני ביותר שבו השתמש טראמפ לא היה צבאי, אלא תודעתי: רצף מסרים סותרים שיצר ערפל מכוון.
“כולם צריכים לעזוב את טהראן!” ולאחר שעות: “זה הזמן לשלום!” “כניעה ללא תנאי!” ולמחרת בבוקר: “הזדמנות אמיתית למשא ומתן.” התוצאה הייתה שיתוק מוחלט בטהראן. כל תגובה אפשרית נוטרלה עוד לפני שגובשה.
שמונה חודשים לאחר מכן, במוסקט, סקירה של התקשורת האיראנית הפנימית חושפת תופעה מפתיעה: איראן העתיקה את השיטה, שיפרה אותה, ומפעילה אותה כעת נגד טראמפ.
מן הספר אל השולחן
בחמשת סבבי השיחות בין עומאן לרומא באביב 2025, עמדתה של איראן הייתה פשוטה: העשרה לרמה של 3.67% והעברת המלאי למדינה שלישית. כאשר טראמפ החל לשגר מסרים סותרים, דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאעי, התלונן בגלוי כי “המסרים הסותרים אינם מועילים”. הסבבים נדחו, ואז הגיע יוני.
אך משטר ששורד 45 שנה לומד מהר.
ב-3 בפברואר 2026 פרסמה סוכנות תסנים שלוש כותרות במקביל: אישור קיום שיחות, אזהרה מפני מלחמה, ודחיית משא ומתן בתנאי טראמפ. אותו כלי תקשורת, אותו יום. בעיתון "כיהאן", שעורכו ממונה אישית על ידי המנהיג העליון עלי חמינאי, הופיעה ב-6 בפברואר תמיכה בשיחות, וב-8 בפברואר הכותרת: “האצבעות חייבות להישאר על ההדק”.
עלי שמח'אני, יועצו המדיני של חמינאי, הכריז בשש שפות כי השיחות מתקיימות “בהוראת המנהיג”. באותו שבוע חשף משמרות המהפכה את טיל ה"חורמשהר 4" ארוך הטווח בתוך “עיר טילים” תת קרקעית.
דיפלומטיה וטילים בליסטיים, בדיוק כפי שטראמפ עשה ביוני.
לא קקופוניה, רב-קוליות
הטענה המתבקשת היא שאיראן תמיד שידרה מסרים סותרים. גם בימי הסכם הגרעין, כאשר מוחמד ג’וואד זריף ניהל מו״מ, משמרות המהפכה שיגרו טילים. אך בעבר הסתירות שיקפו מחלוקות פנימיות אמיתיות. הפעם, לא.
שמח'אני מצהיר בפירוש כי שר החוץ עבאס עראקצ’י פועל “בהוראת המנהיג”. קולות המאיימים והמתונים פועלים בתיאום. הרושם שמשמרות המהפכה עלולים להתנגד להסכם רך אינו איום על חמינאי, אלא כלי בידיו.
זו אינה מקהלה צורמת של פלגים יריבים; זו פוליפוניה (רב-קוליות) עם מנצח.
שלושה סימנים מחזקים את הקריאה הזו: ראשית, אין הדלפות. בעבר הסתירות לוו בדיווחים על מאבקי כוח. כעת, דממה. שנית, התזמון מדויק: שלוש כותרות סותרות ביום אחד; שינוי טון בעיתון הרשמי בתוך 48 שעות; חשיפת הטיל ערב השיחות במוסקט. שלישית, הכיוון אחיד: הקו הקשוח מחזק את עמדת המיקוח, הקו הרך מונע תקיפה, והטיל מגבה את שניהם. כאשר הסתירות מובילות לאותה תוצאה, אין זה כאוס, אלא תכנון.
טראמפ מול טראמפ
אם איראן מפעילה את תורת המשחקים של טראמפ נגדו, התוצאה היא שיווי משקל שקשה לשני הצדדים לשבור.
חמינאי אינו יכול לחתום על הסכם אמיתי. נסיגה גרעינית עמוקה תפגע בהרתעה האחרונה שנותרה לו. הגבלות על טילים יפגעו ביתרון האסימטרי, ופירוק רשת השליחים יערער את אדריכלות ההשפעה שלו. כל עמוד תווך שייפול יקרב את המבנה לקריסה.
טראמפ, מנגד, אינו יכול לפתוח במלחמה כוללת. לאחר מה שהוגדר כ"טבח ינואר" באיראן, שליחת הכוחות יצרה ציפייה לפעולה, אך זהותו הפוליטית בנויה על הסיסמה “לא עוד מלחמות”. משטר שמבין שסופו קרב עלול לתקוף בסיסים אמריקניים. הרוג אמריקני אחד, והזיכרון של עיראק יחזור לרדוף את הבית הלבן.
שינוי משטר פותח שאלה שאין לה תשובה: 88 מיליון אזרחים, עשרות קבוצות אתניות, אין הנהגה אופוזיציונית ברורה, ואין תכנית ליום שאחרי. ביוני מצא טראמפ נוסחה: מלחמה קצרה, הכרזת ניצחון, חזרה הביתה. איראן כעת חוסמת את האפשרות הזו, הסבב הבא לא יימשך 12 ימים.
שני הצדדים זקוקים להמשך המשחק, לא לסיומו. טראמפ זקוק לאיום כדי לשדר כוח; חמינאי זקוק לשיחות כדי למנוע תקיפה. ברגע שהמשחק יסתיים, שניהם יפסידו.
אתר Nour News, המזוהה עם המועצה העליונה לביטחון לאומי, סיכם זאת כך: “המשחק העיקרי מתנהל ברמת האותות, לא ברמת טיוטת ההסכם”. השיחות אינן כלי להשגת הסכם, הן ההסכם עצמו.
ההערכה
אם צריך להמר, ההערכה היא שייחתם “הסכם מסגרת”: העשרה מופחתת, העברה סמלית של חומר, מנגנון פיקוח מרשים למראה אך חלש באכיפה. עראקצ’י ילחץ את ידו של ויטקוף. טראמפ יכריז שהשיג מה שאובמה לא הצליח; חמינאי יטען שלא ויתר על דבר. ושניהם ידייקו, כל אחד בדרכו. כעבור חודשים ספורים, התשתית תיבנה מחדש בשקט.
זה יקרה אלא אם כן ההסכם ייבנה כך שיסדוק את המנגנון מבפנים. ינואר הוכיח שהרחוב האיראני מוכן. אך כל התקוממות ללא שבר פנימי במנגנוני הביטחון מסתיימת בטבח. מה שחסר אינו אומץ ברחובות, אלא סדק במשמרות המהפכה. הסכם שיפגע בהנהגה מבלי לאחד אותה מחדש עשוי להיות המניע לכך. השאלה בוושינגטון היא האם המטרה היא צילום לחיצת יד, או שינוי מבני.
ועוד דבר אחד: טראמפ. כל הניתוח הזה מניח רציונליות. אך ביוני הוא עבר מאיומים למלחמה בתוך 72 שעות. הוא עשוי להפתיע שוב, בהסכם שאיש לא ציפה לו, או בתקיפה שאיש לא המליץ עליה. האינסטינקטים שלו גוברים לא פעם על כל הערכה מושכלת, במיוחד כאשר נאמר לו מה לא כדאי לעשות. ביוני הוא הוכיח זאת. אין סיבה להניח שלא יעשה זאת שוב.
המאמר פורסם במקור באנגלית ב-Jerusalem Post, בתאריך 14 בפברואר 2026.
