דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בימים 17-19 בפברואר 2026. איראן מצויה בטלטלה רב-מערכתית: איומים צבאיים מצד ממשל טראמפ מתלכדים עם משבר כלכלי חריף ותוצאות דמים של מחאות ינואר. בזמן שההנהגה מציגה חזית דיפלומטית שקולה כלפי חוץ, מבית ניכרים סדקים עמוקים בכלכלה, במערכת הפוליטית ובמרקם החברתי.
השיחות בז’נבה בין איראן לארצות הברית עומדות במרכז הכותרות. שר החוץ עבאס עראקצ’י מנסה לשדר פתיחות להסכם, מבלי לחרוג מ“הקווים האדומים” של המשטר.
סוגיית הגרעין: דיפלומטיה תחת איום
בטהראן מדברים על “דיפלומטיה תחת אש”. עראקצ’י מציג “יוזמות אמיתיות”, אך מדגיש שתוכנית הטילים והנוכחות האזורית אינן נושא למשא ומתן. השיחות מתוארות ככאלה שנכנסו לשלב ניסוח טיוטות, אך המסר ברור: כל הסכמה תהיה מדורגת, מותנית וברת נסיגה. דיווחים על הקפאת העשרה לשלוש שנים אינם מאושרים רשמית, אך גם אינם מוכחשים לחלוטין. בטהראן מבקשים להציג כל פשרה כהישג של עמידה ולא ככניעה.
הדיאלוג עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית נמשך, אך המתח סביב אתרים שנפגעו בעבר והדרישה לערבויות ביטחוניות נשארים על השולחן.
מבט מזרחה: רוסיה כעוגן אסטרטגי
הנשיא מסעוד פזשכיאן מדגיש שיתוף פעולה הדוק עם רוסיה ומציג את תפיסת “האזור לאזוריים”. דיווחים מצביעים על אפשרות שרוסיה תאחסן חלק מן האורניום המועשר האיראני, פתרון ביניים שנועד להפחית לחץ מערבי אך לשמר מנוף כוח איראני.
במקביל, טראמפ מתואר בעיתונות האיראנית כנשיא לכוד: מחויב להימנע ממלחמה חדשה אך נתון ללחצים ישראליים להסלמה. העימות ממוסגר כמאבק מול ציר מצומצם, לא מול העולם כולו.
משטר מול מחאה: שבר עמוק מתחת לפני השטח
מחאות ינואר ממשיכות להדהד. המנהיג העליון כינה אותן “מרד בסגנון דאעש”, אך במערכת נשמעים גם קולות הקוראים לחשבון נפש. רפורמיסטים מצביעים על מבוי סתום חוקתי וחוסר איזון בין רשויות השלטון. רשות השידור הממלכתית מואשמת בניהול נרטיב מגויס שהעמיק את הניכור הציבורי.
הפער בין השלטון לרחוב הולך ומתרחב.
כלכלה: נקודת התורפה
האינפלציה דוהרת, הדולר מעל 140 אלף תומאן, מחירי המזון עולים. פרשת “נאמני הנפט” מעוררת זעם ציבורי סביב היעדר שקיפות בניהול הכנסות. שמועות על העלאת מחיר הבנזין, גם אם מוכחשות, משקפות משבר אמון חריף. העלאת שכר של 28% אינה מצליחה לסגור את הפער מול יוקר המחיה.
חברה ותרבות: חג בצל ייאוש
הוויכוח על מעמד האישה מתחדד. הממסד מקדם “מודל שלישי” ודוחה את המונח “חיג’אב כפוי”. במקביל, מערכת הבריאות מדווחת על מחסור בתרופות והגירה של רופאים. פסטיבלי תרבות ושירה משקפים אווירה של עוני וייאוש. ערב הנורוז מתואר כ“חג מהול באבל”.
לסיכום, איראן מציגה אופק דיפלומטי מוגבל אך ממשי, אך מבית מתעצמת תחושת השחיקה. השאלה אינה רק מה ייחתם בז’נבה, אלא האם המשטר מסוגל לחדש את האמון עם אזרחיו.
