דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בימים האחרונים, כפי שהוא משתקף בעיתוני הזרם המרכזי והרפורמיסטי. מתוך הקריאה מצטיירת תמונה של משטר המתמודד במקביל עם לחץ גובר מן החוץ, אי ודאות בזירה הגרעינית ומשבר אמון מתמשך בין המערכת הפוליטית לבין הציבור, כאשר הפילוג הפנימי נתפס כיום כאיום לא פחות חמור מן האיומים האמריקאיים והאזוריים.
מבט כללי: משבר אמון כמכנה משותף
בכל זירה חוזר בשיח האיראני אותו מוטיב: תחושת משבר אמון. כלפי חוץ, המשטר מציג את עצמו כמי שמנהל "דיפלומטיה זהירה" מול תוקפנות אמריקאית ומנסה להעמיק את עוגניו במזרח. כלפי פנים, העיתונות מתארת מערכת שמתקשה ליישב את המתח בין ממשלה שמדברת על מדיניות מבוססת מדע ו"השתתפות ציבורית", לבין מג'לס שמרני המאמץ כל כלי פרלמנטרי כדי ללחוץ על הקבינט ולשמר את כוחו. מעל לכל זה מרחף משבר כלכלי מתמשך שמחלחל לחיי היומיום: מחיר הבנזין, האורז, הנייר, והפער המתרחב בין שפת המנהיגים למציאות בשטח.
מדיניות חוץ: אמריקה מאבדת גובה, המזרח מתחזק
הטון כלפי ארצות הברית הוא חד וברור. "מסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי 2025" של ממשל טראמפ נתפס בטהראן לא רק כמסמך מדיניות, אלא כהוכחה ל"ירידה בכוחה של אמריקה" ולניסיון לסגת אל "חצי הכדור המערבי". פרשנים כמו מוחמד מרנדי מדגישים שהגדרת איראן כ"כוח של אי יציבות" אינה מפתיעה, אך דווקא האופן שבו המסמך ממקם את המוקד האסטרטגי של וושינגטון קרוב יותר לבית, נקרא בעיתונות כ"הודאה בחולשה".
מול המערב, איראן מציגה את אסטרטגיית ה"הסתמכות על המזרח": העמקת הקשרים עם רוסיה, סין והמדינות השותפות בציר הכלכלי והביטחוני, וביסוס המסר שלפיו טהראן אינה מבודדת אלא חלק ממארג אזורי אחר, שבו ארצות הברית היא זו שמאבדת את מקומה.
הקווקז, אזרבייג'ן והפרויקט האזורי
הזירה הקווקזית תופסת נפח ניכר בשיח, במיוחד על רקע טראומת "מלחמת 12 הימים" והחשד האיראני לשיתוף פעולה אזרי עם ישראל. ביקורו של שר החוץ עבאס עראקצ'י בבאקו מוצג כצעד חיוני לייצוב היחסים. השפה זהירה אך ברורה: הצורך ב"המשך שיחות, התייעצויות והגדלת הביקורים ההדדיים" כדי לטפל ב"אי ההבנות", לצד אזהרה מפני "כל התערבות זרה" שתערער את ביטחון האזור.
במקביל מקודמת "תוכנית דרך ארס" – פרויקט תשתית ואנרגיה לאורך נהר ארס, שמסומן כנדבך נוסף בחיזוק מסדרון צפון דרום יחד עם רוסיה. החיבור הזה בין גיאופוליטיקה לתשתיות אנרגיה מבקש להבטיח שאיראן תהיה לא רק מעצמה צבאית, אלא גם צומת תחבורה ואנרגיה אזורי.
המפרץ, שלושת האיים ושדה ארש
הצהרת מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ בבחריין, שחידשה את הטענות האמירתיות לבעלות על שלושת האיים במפרץ ועל שדה הגז ארש, מוצגת בטהראן כ"עמדה התוקפנית ביותר בשנים האחרונות". העיתונות האיראנית רואה בביאניה ניסיון לבנות "תדמית משפטית מזויפת" סביב מחלוקת טריטוריאלית שבראייתה סגורה מזמן.
התשובה האיראנית נשענת על שני צירים: טיעון היסטורי ומשפטי שלפיו האיים ושדה ארש הם חלק בלתי נפרד מהטריטוריה הלאומית, וטיעון פוליטי שלפיו מדינות המפרץ "שופכות מים למטחנת האויב הציוני" במקום לבחור בשיח אזורי ישיר. זריף, כדרכו, מחזיר את השיח לעבר הרחוק ומזכיר את התפקיד שמילאו חלק מהמדינות הללו במימון סדאם חוסיין בתקופת מלחמת איראן עיראק.
ישראל, פלסטין ו"מלחמת 12 הימים"
בזירת ישראל ופלסטין ממשיך השיח להתנהל בשני מישורים. מצד אחד, הדגש על המשבר ההומניטרי בעזה, לרבות טענות על תקיפות חוזרות של מתקני אונר"א, והצגת ישראל כגורם מרכזי לערעור היציבות האזורית. מצד שני, קו בולט של העצמה עצמית: חזרה לשיח על "מלחמת 12 הימים" ביוני 2025 ועל המתקפה האיראנית כעל רגע של "שבירת השיניים" של המשטר הציוני.
שר ההגנה אמיר ח'לבן עזיז נסירזאדה מצוטט כמי שמדגיש שאיראן היא "המדינה היחידה שנתנה תשובה חזקה ושוברת שיניים למשטר הציוני". המסר המועבר לציבור פשוט: גם אם המערב עוד מחזיק ביכולות צבאיות מרשימות, בכל מה שקשור לזירה הזאת, איראן הוכיחה שהיא מסוגלת להגיב, ושהרתעה כבר אינה נחלתו הבלעדית של הצד השני.
הגרעין והסנקציות: פיקוח בלי פקחים
בתיק הגרעין השיח נע בין קשיחות עקרונית לבין ניסיון להשאיר פתח לדיפלומטיה. עראקצ'י מצהיר בפשטות כי "נכון לעכשיו אין אף פקח של סבא"א נוכח באיראן". מבחינת טהראן, מדובר בצעד מחושב ולא בהידרדרות לא נשלטת: המשך משא ומתן אפשרי רק אם וושינגטון תשנה את גישתה ותחדל מ"דיקטציה".
העלאת זיכרון מתקפות יוני 2025 על מתקני גרעין תחת פיקוח סבא"א באה לשרת טיעון כפול: מצד אחד, שהפגיעה היא "הפרה חמורה של החוק הבינלאומי", ומצד שני, שהסוכנות עצמה איבדה חלק מהלגיטימציה שלה בעיני איראן. "הסכם קהיר", שנועד לכונן מסגרת שיתוף פעולה חדשה, מוצג כפתרון שנחסם בשל רצון אירופי אמריקאי להפעיל את מנגנון הסנאפ בק.
בצל הסכסוך על הפיקוח, מדגיש מוחמד אסלאמי, ראש הארגון לאנרגיה אטומית, את הצד האזרחי: התחייבות להמשיך בפיתוח תחנות כוח גרעיניות, צעד שמוצג כחלק בלתי נפרד מצרכי האנרגיה והפיתוח של המדינה.
החזית הפנימית: פזשכיאן מול המג'לס וה"תקיפים"
בפנים, הסיפור המרכזי הוא המתח המובנה בין נשיא שמנסה לייצר דמות של מנהל פרגמטי המסתמך על "שיקול דעת מדעי ומסמכים", לבין מג'לס הנשלט בידי זרמים קשים יותר שמבקשים להכתיב את סדר היום. מסעוד פע'זשכיאן מדבר על הצורך במדיניות ציבורית שאינה "סלקטיבית" אלא נשענת על נתונים, ומזהיר שכל צעד שיוצר "אי שביעות רצון ציבורית" משחק לידי "המשטר הציוני". בכך הוא מנסה למסגר את שאלות החופש הפנימי והמדיניות הכלכלית גם כמרכיב בביטחון הלאומי.
מולו פועלת קואליציה של "תקיפים" במג'לס, שעל פי דיווחים ופרשנויות שוקלת הדחות, מפיצה שמועות על עסקאות פוליטיות עם יו"ר הבית ומנסה להצר את צעדיה של הממשלה. דובר הממשלה מגדיר את השמועות הללו כספינים שנועדו "לשבש את השירותים לציבור", ואנשי לשכת הנשיא מדגישים את "השקיפות" כדרך להתמודד עם הלחץ.
סוגיית הסינון באינטרנט הופכת לסמל של מאבק הכוח. פע'זשכיאן מודה שמדובר "באחת הבעיות הגדולות ביותר של המדינה כיום" ומורה "להשחיר" את הקווים הלא מסוננים שניתנו לבכירים, כדי לחוות את החוויה של הציבור. מנגד, המג'לס מקדם "גרסת צנזורה שלישית" שמבקשת להעמיק את השליטה על המרחב הווירטואלי ולהעביר עוד סמכויות לגופי השידור הממלכתיים. העובדה שכ־70 אחוז מן הציבור משתמש ב־VPN כפי שמזכיר קאליבאף, מרחפת מעל כל הדיון הזה כעדות לפער בין המדיניות הרשמית לבין המציאות הדיגיטלית.
כלכלה, בנזין ואינפלציה: ניתוח כירורגי על גוף מותש
בזירה הכלכלית, שר הכלכלה סייד עלי מדני זאדה מתאר את האינפלציה כ"אם כל השחיתויות". זוהי הודאה נדירה בכך שהמשבר הכלכלי אינו רק תוצר של סנקציות, אלא גם של "הביצועים שלנו", כלשונו. ברקע, נזילות גבוהה, גירעון תקציבי כרוני וחוסר איזון במערכת הבנקאית.
אל תוך המצב הזה נכנסת "תוכנית הבנזין התלת מחירית": החל מ־22 באדר אמור להיכנס לתוקף מודל חדש שבו מחיר הדלק תלוי בסוג הכרטיס ובכמות הצריכה, כאשר מחיר התדלוק באמצעות כרטיס תחנה נקבע על 5,000 תומן. הממשלה מוכרת זאת כניתוח הכרחי שנועד לחלק את הסובסידיות בצורה שקופה וממוקדת יותר. כלכלנים מזהירים מפני גל התייקרויות שילווה את המהלך, גם אם ההשפעה הישירה על האינפלציה נמדדת במספרים נמוכים.
שער המטבע ממשיך להישחק, והפרשנים מצביעים על "פוליטיזציה" של השוק: חלק ניכר מן התנודות מיוחס לחרדה מפני התפתחויות מחוץ למדינה. המבנה של "ארז רב שערי" זוכה לביקורת חריפה כמנגנון שמזמין שחיתות וספקולציה. ההחלטה לאפשר יבוא מוצרי יסוד ללא העברת מט"ח רשמית נתפסת כזריקת עידוד לשוק השחור ופגיעה נוספת במשמעת המטבעית.
חברה, נשים והון חברתי נשחק
השיח החברתי מצייר חברה עייפה, שמתקשה להתמודד עם עליות מחירים יומיומיות ועם תחושה שהמערכת אינה מצליחה להגן על החלשים. מחירי אורז, מוצרי חלב וחומרי בניין מוצגים כפנים היומיומיים של המשבר: עיתונים מציינים שאורז איראני נמכר במחיר "כמעט שווה לשכר שבועי של פועל", ומאשימים את הרשויות בכך שהן "רק צופות מן הצד".
במקביל מנסה הממשלה לשדר קידום נשים בהנהגה. פע'זשכיאן מדבר על יעד של 50 אחוז נשים במשרות ניהול, ושר הפנים מגדיר את שותפותן כ"הכרח בלתי נמנע". אך על רקע זה, החוק החדש המגביל את עונשי המאסר על אי תשלום מוהר ל־14 מטבעות זהב מעורר ביקורת בקרב רפורמיסטיות ופעילות נשים, הרואות בו "העמקת האפליה".
ברמת התודעה הציבורית, פרשות כמו "כרטיסי הסים הלבנים" – גישה מיוחסת למשאבים דיגיטליים איכותיים לבכירים בעוד הציבור משתמש בכלים נחותים, הופכות לסמל של אוליגרכיה. הכותרות מדברות על "הפרדה בין העם לפקידים" ועל "תחושת אי צדק" שמכרסמת ב"הון החברתי". כאשר חבר פרלמנט לשעבר קורא להתנצל בפני הציבור על מצבו הכלכלי, הוא נותן ביטוי פומבי למה שרבים מרגישים: שהבעיה אינה רק בסנקציות או באויב חיצוני, אלא גם במבנה הכוח הפנימי.
בסיכומו של דבר, השיח בעיתונות האיראנית בימים אלו מציג מדינה שמנסה לעצב לעצמה תפקיד חדש בזירה הבינלאומית, אך מוצאת שהאתגרים המסוכנים ביותר שלה נמצאים דווקא מבפנים: פילוג בין מוסדות השלטון, כלכלה חסרת יציבות והתרחקות הולכת וגוברת של הציבור מן המערכת. בעיני רבים, השאלה הגדולה איננה רק כיצד תתמודד איראן עם מסמך האסטרטגיה האמריקאי הבא, אלא האם תצליח לחדש את האמון בין העם לבין מי שמדברים בשמו.
