כאשר ארצות הברית וישראל פתחו בתקיפות מתואמות נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן במסגרת המבצעים “Epic Fury” ו“שאגת הארי” ב-28 בפברואר 2026, מבקרים הן בארצות הברית, הן באירופה והן במקומות נוספים טענו כי לא היה איום מיידי, והטילו ספק בהנחת היסוד של המהלך הצבאי.
העיתון The Guardian כינה את התקיפות מלחמה בלתי חוקית. אנליסטים ממכון ברוקינגס דחו אותן כ“מלחמת בחירה”. ב-17 במרץ 2026 פרסם מנהל המרכז הלאומי למאבק בטרור בארצות הברית, ג׳ו קנט, את התפטרותו ברשת X וטען כי “איראן לא היוותה איום מיידי על מדינתנו”, ורמז כי ארצות הברית נכנסה למלחמה בעקבות לחץ ישראלי.
מקהלת המבקרים שהאשימו את ישראל בניהול “מלחמה בלתי חוקית” ובהובלת ארצות הברית למלחמה כזו הייתה בלתי נמנעת כפי שהייתה צפויה.
המניעים הפוליטיים המובהקים, ובעיקר ההסתייגות האוטומטית מכל פעולה המזוהה עם ישראל, אך גם חוסר אמון עמוק, הסתייגות ואף עוינות כלפי הנשיא טראמפ, כה ברורים וחסרי בסיס עד שהם הופכים את הביקורת וההתנגדות לבלתי כנות ובלתי אותנטיות.
הדבר מודגם גם בהיסוס המתמשך של מדינות אירופה ומדינות מערביות אחרות לשתף פעולה במה שהן עדיין מכנות “מלחמה מיותרת”, למרות שהיא משרתת את האינטרסים החיוניים שלהן.
מגילת האו״ם והפרות המשפט הבינלאומי
וכך, מזכ״ל האו״ם גוטרש, בליווי שורה של מומחים למשפט בינלאומי, פעילים אנטי-מלחמתיים, מקבלי החלטות, כלי תקשורת וארגונים לא ממשלתיים, חש מחויבות להביע הסתייגויות צפויות מהפעולה המשותפת של ארצות הברית וישראל נגד איראן, בטענה שהיא מפרה את הוראות מגילת האו״ם האוסרות שימוש בכוח נגד שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה הפוליטית של איראן.
הצורך לעטוף ביקורת פוליטית מפלגתית בלבוש של משפט בינלאומי הופך אותה לצינית ורדודה אף יותר, תוך שהוא מערער את עצם המשפט הבינלאומי שאותו הם מבקשים כביכול להגן.
הציפייה מארצות הברית ומישראל להמתין למתקפה חמושה בפועל, כפי שנדרש בסעיף 51 למגילה, לפני תגובה לאיום מיידי ואף בעל פוטנציאל גרעיני, ולצפות מהן לפנות למועצת הביטחון של האו״ם ולמנגנונים דיפלומטיים נוספים, מעידה על תפיסה נאיבית, קצרת ראייה וסגורה המאפיינת את מזכ״ל האו״ם ואת יתר המבקרים.
האיומים האיראניים
די להביט באיומים המוצהרים בגלוי של איראן נגד ארצות הברית ובאיומים להשמיד את ישראל, וכן בפיתוח היכולות הגרעיניות של איראן, כדי להבין את חומרת האיום. הדוגמאות בפועל לתוקפנות איראנית, באמצעות ירי טילים לעבר ישראל והשימוש הפעיל בשליחי טרור חמאס, חיזבאללה בלבנון והחות׳ים בתימן הן דוגמאות מובהקות לתוקפנות וטרור איראניים מתמשכים.
ברור כי לנוכח הסכנה המיידית הנובעת מאיומי הטילים, הגרעין והטרור המתמשכים מצד איראן, החלת הוראות מגילת האו״ם אינה מתאימה מבחינה משפטית בנסיבות הכוללות איום גרעיני וטילי, שכן היא אינה נותנת מענה הולם לחששות הביטחוניים הייחודיים הללו.
טענות נוספות
יתר על כן, הטענות התמוהות והמוטעות של גורמים בעלי נטייה פוליטית מובהקת נועדו לשרת את המניעים הפוליטיים של הטוענים, ובהן:
המלחמה היא “מלחמת בחירה” ולא מימוש לגיטימי של הזכות להגנה עצמית לפי המשפט הבינלאומי המנהגי.
לא הייתה “תקיפה חמושה” איראנית או איום מיידי. לא היה איום גרעיני ממשי, וישראל הציגה סיכון קיומי או גרעיני שאומץ על ידי ארצות הברית ללא הצדקה עצמאית. לא היה “שעון מתקתק”. לא הייתה סיבה לפעולה מיידית. ישראל הפעילה מניפולציה מודיעינית שנועדה להטעות את ארצות הברית באמצעות עיצוב והגזמה של מידע מודיעיני.
כל אלה הן טענות מופרכות ללא בסיס עובדתי או משפטי, המתעלמות במכוון מהמיידיות ומהסכנה הטבועה באיום האיראני.
פשע התוקפנות
הטענה האבסורדית מצד גורמים אקדמיים אירופיים ובכירי האו״ם כי מדובר ב“פשע בינלאומי עליון של תוקפנות” משקפת תפיסה צרה, חד-צדדית וסגורה הבוחרת לראות תוקפנות באופן סלקטיבי, ללא היכרות עם ההגדרות המקובלות של תוקפנות במשפט הבינלאומי, וללא התחשבות באופיו הייחודי, בסכנה המיידית ובהיקף הבלתי ניתן למדידה של האיום הגרעיני והטרוריסטי האיראני.
הפרת החוקה האמריקנית
הטענה של מבקרים ומקבלי החלטות בארצות הברית כי פעולת הממשל נגד איראן נעשתה ללא אישור הקונגרס מתעלמת מהעובדה שהחוקה מאפשרת לממשל לפעול להגנה עצמית מול איומים מיידיים נתפסים ולהגן על כוחות אמריקניים ועל בעלי ברית מפני התקפה מצד כוחות הביטחון של איראן.
הטענה כי הייתה “הפרת תום לב” בשל פתיחת המלחמה במהלך משא ומתן פעיל בין ארצות הברית לאיראן היא סלקטיבית ונאיבית, שכן היא מתעלמת במכוון מכך שאיראן עצמה הפרה באופן חמור כל עקרון של תום לב במשא ומתן, תוך שהיא ממשיכה להשלים את היערכותה להשגת נשק גרעיני.
מושג “תום הלב” או bona fides הוא מושג הדדי המחייב את כל הצדדים. כאשר איראן טוענת שהיא מנהלת משא ומתן ובו בזמן מתכוננת לתקוף, וכאשר היא מבקשת לנהל משא ומתן על סיום המלחמה ובו בזמן מורה לחות׳ים בתימן לשגר מטחי טילים לעבר ישראל, כל טענה לתום לב מאבדת מאמינותה.
הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי
הטענות הכלליות של ארגונים הומניטריים ומבקרים נגד ישראל וארצות הברית, בדבר ענישה קולקטיבית, תקיפות לא מידתיות בתשתיות אזרחיות, מצור ושיטות מצור, נראות כהתבטאויות ספונטניות המבוססות על חוסר ידע מדויק של העובדות.
מדיניות התקיפה של ישראל ושל ארצות הברית עומדת בקפדנות בעקרונות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ומכוונת לנטרול ולהשמדת מטרות צבאיות, טקטיות ואסטרטגיות לגיטימיות המשרתות את מכונת המלחמה האיראנית ומאפשרות למשטר הג׳יהאדיסטי האיראני לקדם את יעדיו.
אי חוקיות איראנית: פגיעה באזרחים
הדבר עומד בניגוד ישיר למדיניות התקיפה של איראן ושל שלוחיה, חיזבאללה והחות׳ים, אשר תקיפותיהם המכוונות והבלתי מובחנות נגד אוכלוסייה אזרחית ומרכזים מסחריים בישראל ובמדינות המפרץ מפרות את עקרונות המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ובמיוחד את האיסור על פגיעה באזרחים ובאובייקטים אזרחיים כאמצעי טרור.
אי חוקיות איראנית: שימוש בנשק מצרר
השימוש המוצהר של איראן ושל שלוחה חיזבאללה בנשק מצרר נגד ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל ובמדינות המפרץ מהווה הפרה ברורה של האיסורים במשפט הבינלאומי על שימוש בנשק מסוג זה, לרבות האמנה הבינלאומית לנשק מצרר.
אי חוקיות איראנית: חסימת מצרי הורמוז
חסימת השיט במצרי הורמוז על ידי איראן מהווה הפרה ברורה של הזכות למעבר חופשי, תמים ובמעבר בינלאומי במצרים בינלאומיים, כפי שנקבע באמנת האו״ם בדבר דיני הים משנת 1982.
העובדה שמזכ״ל האו״ם, המשמש כמופקד על אמנה זו, לא מצא לנכון לבקר את איראן על הפרתה, ומעדיף למקד את ביקורתו בישראל, מדגישה את הבעיה.
סיכום
אין זה חריג במציאות הבינלאומית כיום כי ישראל מואשמת בפעולה בלתי חוקית, ללא קשר למה שהיא עושה או אינה עושה. למעשה, האשמת ישראל בפעולה בלתי חוקית הפכה לטרנד.
הסיבות לכך, על אף שהן בלתי הגיוניות וריקות מתוכן, רבות ונובעות לרוב מהשקפות פוליטיות, דתיות או לאומיות של המאשים. לעיתים רחוקות הן עומדות בקריטריונים אמפיריים ברורים, ולכן אין להסתמך עליהן כהערכה מדויקת של חוקיות או אי חוקיות.
ההנחה הרווחת היא שאם ישראל עושה משהו, הרי שבהגדרה הוא בלתי חוקי. הנחה זו מגובה ומולבנת באמצעות ניסיונות להצדיק אותה במונחים של משפט בינלאומי ונוהג.
כאשר ישראל הגיבה לטבח האכזרי שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר 2023, שבו נרצחו למעלה מאלף אזרחים ונחטפו מאות בני אדם, ונכנסה לרצועת עזה כדי להתמודד עם איום הטרור ולמנוע מתקפות נוספות, היא הואשמה וממשיכה להיות מואשמת בביצוע רצח עם נגד האוכלוסייה הפלסטינית בעזה.
האשמות אלו זוכות ללגיטימציה בינלאומית מצד גורמים שנויים במחלוקת המתיימרים לעליונות מוסרית במשפט ההומניטרי, כגון דרום אפריקה, בגיבוי איראן ומדינות נוספות, אשר מקדמות האשמות של רצח עם נגד ישראל בפני בית הדין הבינלאומי לצדק.
כך הפך הביטוי השגור בזירה הבינלאומית, שלפיו ישראל מבצעת רצח עם, לנורמה.
ואם האשמה כזו יכולה להתקבל בקלות כה רבה בקהילה הבינלאומית, הרי שכאשר ישראל ניצבת בפני איום קיומי מצד משטר איראני ג׳יהאדיסטי התומך בטרור ומבקש להשמידה, כל פעולה של ישראל ושל ארצות הברית למנוע את מימוש האיום הממשי, המיידי והמסוכן הזה באמצעות פעולה צבאית, תוגדר אוטומטית כבלתי חוקית.
הציניות והצביעות של מבקרי המלחמה צפויות בדיוק כפי שהן בלתי כנות.
