היום (ו') בבית הלבן עמד הנשיא טראמפ לצד ממדאני במסיבת עיתונאים שהפכה מיד לחמימה ומצחיקה. עם חיוך שאמר: “אני במצב רוח טוב, תיהנו מזה כל עוד זה נמשך”, טראמפ התקרב למיקרופון ופתח: “חבר’ה, ממדאני כאן, איש אדיר. אמרתי לו שאם המחירים יעלו עוד, אולי אצטרך אותו שינהל את חשבון המכולת שלי. הוא נראה כמו מישהו שיודע לסגור עסקה. כלומר, המלפפונים נהיים מטורפים!”
הכתבים צחקו, ממדאני צחק, אך טראמפ צחק מהבדיחה של עצמו הכי חזק. ואז הוא הוסיף: “אנשים אומרים שאני לא חם. היום אני כמעט רדיאטור, מאוד חם, אולי חם מדי. תגידו לי אם אני נמס”. החדר התפקע מצחוק. ממדאני קיבל טפיחה ידידותית על הגב.
המסר היה ברור: טראמפ רצה שזה ייראה כמו ריסט. רגוע, הומוריסטי ופתוח מחשבתית. חוץ מזה, המאמר הזה נכתב כמה ימים לפני שהפגישה באמת התקיימה, ועליי לומר בענווה שהוא חזה את התוצאה בדיוק רב.
אסטרטג אמריקני אחד ניסח זאת כך: “אם טראמפ לא יכול לתקן את מחירי המכולת עכשיו, לפחות הוא יכול לתקן את האווירה”. ובוושינגטון, האווירה היא הבסיס למסרים, במיוחד כשהמצב הפנימי עולה באש. החזית הביתית שורפת את כל החמצן הפוליטי.
אמריקנים משלמים יותר על הכל. הכל. חשמל, בריאות, דיור, דלק, מזון, והבוחרים כבר על הקצה. פולסטר רפובליקני ניסח זאת כך: “הבוחרים לא מחפשים פריצות דרך במזרח התיכון. הם מחפשים ביצים בפחות מארבעה דולרים.” אסטרטג נוסף התבדח: “כשאמריקנים לא יכולים להרשות לעצמם דגנים, הבית הלבן לא יכול להרשות לעצמו מדיניות חוץ.” וזו הסיבה האמיתית שטראמפ צפוי לפנות פנימה. הממשל נמשך הביתה בכוח פוליטי גולמי.
והכוח הזה משמעותי: פער של 31 נקודות אומר שמדיניות טראמפ פגעה יותר משהועילה; 62% אומרים שטראמפ אחראי לכלכלה הנוכחית; רק 43% מאשרים את מדיניות החוץ שלו; כמעט שני שלישים אומרים שהמנהיגים הפוליטיים לא אכפת להם מהציבור. גורם בכיר במפלגה הרפובליקנית אמר לי: “אף אחד לא דוחף אסטרטגיה מול איראן כשהבוחרים צורחים על חשבון המכולת. מתקנים את המטבח לפני שמשפצים את החצר האחורית.” וזה מביא אותנו לאזור שתמיד זז כשאמריקה ממצמצת: המזרח התיכון.
אם וושינגטון פונה פנימה, איראן פונה החוצה, בביטחון. בכיר ביטחוני ישראלי אמר: “כל פעם שארה״ב עסוקה בפנים, איראן נהיית אגרסיבית. הם רואים בהסחת הדעת הזדמנות.” כן, יש יתרונות מסוימים לישראל: יותר חופש פעולה בעזה, בלבנון, בסוריה. אבל גם חסרונות: לאיראן נפתח מרחב נשימה אסטרטגי; צינוריה של חיזבאללה מתעבים; ישראל מאבדת תיאום הדוק עם ארה״ב. זה לא “הפסקה”, זה ואקום.
כשוושינגטון עסוקה בשריפות פנימיות, ביירות הופכת למגרש משחקים של חיזבאללה. “חיזבאללה אוהב יותר מכל את השתיקה האמריקנית. זה כמו אור ירוק כתוב בשמיים.” יש יתרונות לישראל: עצמאות מבצעית, אחיזה טובה יותר בשטח, קמפיינים פרואקטיביים נגד חיזבאללה. אבל גם חסרונות: חיזבאללה מקבל אומץ, חוסר יציבות בצפון, הצבא הלבנוני מפסיק לפרק את תשתיות חיזבאללה, איראן נכנסת חזרה, וגם טורקיה, כשארדואן מנסה לבנות אימפריה עות’מאנית פוסט-מודרנית.
עזה דורשת תשומת לב מלאה. חצי תשומת לב לא עובדת. דיפלומט מהמזרח התיכון אמר: “כשוושינגטון מסתכלת הצידה, עזה מתחילה להתדרדר.” יתרונות לישראל: פחות לחץ ציבורי אמריקני, אפשרות להמשיך את המערכה למיגור חמאס. חסרונות: אין ייצוב בהובלת ארה״ב; מיליטנטים מפרשים הסחת דעת כהיתר; יותר עומס מבצעי והומניטרי על ישראל; לחץ בינ״ל להסכים מידית לפתרון שתי מדינות; היוזמה האמריקנית להביא את סעודיה להסכמי אברהם משתבשת.
לבוחרים רפובליקנים לא אכפת ממסגרות השקעה עתידיות במפרץ. אכפת להם מהמחירים של היום. הגישה הפנימית תוביל לכך שלא יהיה מומנטום לנרמול, איראן תתחזק בזירה הדיפלומטית במפרץ, וישראל תאבד ארכיטקטורה אסטרטגית.
ישראל תרוויח מרחב תמרון, אבל תפסיד לחץ אמריקני על אויביה. היא תקבל עצמאות, אבל תאבד סינרגיה. היא תקבל חופש, אבל תישא באחריות. זה יותר מקום לזוז ויותר מקום לחטוף. ההאטה במעורבות האמריקנית אינה עוינת מטבעה, אבל היא מסוכנת מטבעה.
מסיבת העיתונאים של טראמפ וממדאני, הבדיחות החמות, הטון הרך, האופטיקה הידידותית היא אות הפתיחה לבית לבן שפונה פנימה, לא החוצה. ברור שכשזה קרה, זה לא היה רק צילום מסך. זה סימן את הרגע שבו ארה״ב נסוגה בשקט מקווי החזית של המזרח התיכון, בדיוק כשאיראן, חיזבאללה וכל אופורטוניסט אחר בשכונה יתקדמו קדימה.
ושוב, ישראל תידרש להחזיק מעמד, לספוג את המכות, ולעמוד על המשמר באזור שאף פעם לא מחכה ללוח הזמנים של וושינגטון. המזרח התיכון לא יוצא להפסקת קפה, גם כשאמריקה כן.
