פסגת איסלמבאד, שתי משלחות. המשלחת האיראנית: שועלים ותיקים, יוצאי הבאזאר, חובשי כובע מזרח-תיכוני. מנגד, המשלחת האמריקאית: ואנס, וויטקוף, קושנר. כאשר האמריקאי הראשון נכנס לחדר ואומר: "טוב, אנחנו רוצים עסקה", האיראני כנראה מבליע חיוך בשקט ואומר לעצמו: "הנה הסוחר שמגיע לשוק כשמחיר הרצפה כתוב על מצחו".
אלא שהפעם, בניגוד לציפיות, השוק נסגר ללא עסקה. שיחות המו״מ בין ארצות הברית לאיראן הסתיימו באיסלמבאד ללא הסכם. סגן הנשיא ג'יי די ואנס הסביר כי הסוגיה הגרעינית היא ששברה את גב הגמל מבחינת האמריקאים, בעוד האיראנים האשימו את וושינגטון בדרישות מוגזמות. אך כישלון זה אינו בהכרח אות לחזרה למלחמה, אלא בעיקר עדות לפערים המבניים בין הצדדים.
ארצות הברית שלחה את סגן הנשיא, ובכך הציעה לאיראן פרס עוד לפני שהתחילה העסקה. בחוקי המשחק של הבאזאר, אם שלחת את מספר שתיים, אתה נחוש לעסקה ולא רק מתעניין במחיר השטיח. נחישות היא מטבע עובר לסוחר בידי מי שרוצה לגרד ממנה את המקסימום. ואנס וויטקוף הם אמנם אנשים מוכשרים, אך הם מייצגים את האגף האמריקאי שמחפש עסקה כמעט בכל מחיר סביר, ובאיראן, "סביר" מתחיל מהנקודה שבה אמריקה מוותרת על משהו שהיה לה קודם.
הרקע לפגישת איסלמבאד
פגישת איסלמבאד התרחשה על רקע מציאות כלכלית חסרת תקדים, והסתיימה ללא פריצת דרך. שתי משלחות ישבו מול השולחן עם אינטרסים שקופים לגמרי: האיראנים חיפשו הפשרת נכסים ולגיטימציה בינלאומית, בעוד האמריקאים ביקשו הישג מדיני ברור, אך הפערים נותרו בעינם.
הנחת העבודה האסטרטגית
נאמר בזהירות המתבקשת: ניסיון העבר מלמד שטראמפ עשוי היה להסתפק בהפסקת ההעשרה ובהוצאת 480 הק"ג של אורניום מועשר מאיראן, תוך ויתור על נושאי הליבה הקשים, טילים בליסטיים ותמיכה בגורמי טרור פרוקסי. האיראנים, מצדם, ככל הנראה היו מסכימים לניסוחים מעורפלים מתוך ההנחה שיוכלו לרמות בהמשך.
כעת, לאחר כישלון השיחות, ברור כי גם פשרות מסוג זה לא הבשילו להסכמה. אך המשתנה המכריע בכל תרחיש נותר בעינו: לא הגרעין, אלא הכסף. אם שינוי המשטר הוא עדיין היעד העליון, הרי שהכלל נותר תקף: "עקוב אחרי הכסף".
מאגרי מטבע החוץ: מדוע זה קריטי
נכסי איראן המוקפאים בחשבונות בינלאומיים מוערכים בין 100 ל-120 מיליארד דולר: כ-20 מיליארד בסין, 7 מיליארד בקוריאה הדרומית, 6 מיליארד בעיראק, 1.6 מיליארד בלוקסמבורג, 1.5 מיליארד ביפן, וכן סכום לא ברור במדינות המפרץ. נכסים אלו נותרו קפואים גם לאחר כישלון השיחות, והם ממשיכים להוות מנוף לחץ מרכזי.
הריאל צולל; ב-19 במרץ 2025 חצה שערו את רף מיליון לדולר והפך למטבע בעל הערך הנמוך ביותר בעולם. בהיעדר הסכם, מגמה זו צפויה להימשך ואף להעמיק.
הפשרת הנכסים, יחד עם הסרת הסנקציות, הייתה עשויה לאפשר למשטר לנשום מחדש ולבצר את עצמו. אך כעת, כאשר ההסכם לא נחתם, המשך הקפאתם ממשיך ללחוץ על שסתום הלגיטימציה הפנימית ואף מגביר את הלחץ עד לנקודת רתיחה. לכן זהו הקלף החזק ביותר בידי ארצות הברית, במיוחד לאחר שהדיפלומטיה נכשלה.
מזכיר האוצר סקוט בסנט הודה בשימוע בקונגרס כי ארצות הברית "יצרה מחסור בדולר באיראן" כמנוף מכוון, וזהו בדיוק הגורם שהוציא את ההמונים לרחובות בינואר. מינוף כזה, על רקע כישלון המו״מ, מקבל כעת חשיבות כפולה.
חארג' כמנוף מדיד
לפי הערכת הממשלה האיראנית עצמה, היצוא עומד על 1.85 מיליון חביות ביום. האי חארג', שדרכו עובר עיקר הנפט האיראני, נותר נקודת לחץ קריטית. לאחר כישלון השיחות, איום אמין על חסימתו, גם ללא מימוש בפועל, עשוי להפוך לכלי מרכזי יותר בארגז הכלים האמריקאי והאזורי.
המחיר של ויתור מוקדם
הפשרת 100 מיליארד דולר בתנאים מקלים לא תגיע לאזרח הפשוט. היא תלך בראש ובראשונה לביצור משמרות המהפכה, לתשלום לבעלות ברית, ולשימור שלטון שכבר נמצא בתהליך מעבר מתיאוקרטיה לדיקטטורה חשופה וחלשה. כישלון השיחות מנע תרחיש זה, לפחות לעת עתה.
הנוסחה הנדרשת
לכן הנוסחה הנדרשת נותרת זהה, ואולי אף מתחזקת לאחר קריסת המו״מ: הפשרת נכסים תתבצע רק בפריסה הדרגתית, רב שנתית ומאומתת; כל חריגה, עיכוב או ניסיון איראני לשקם את מערך הטילים או השלוחים יובילו להקפאה מיידית מחודשת; והאיום על חארג' יישמר כקלף אחרון.
ישראל, בעל כורחה, נאלצה להפסיק את התקיפות באיראן. היעדים עדיין קיימים, אך השלטון נותר על כנו. לכן, גם במחיר ויתורים טקטיים בלבנון ובמקומות אחרים, עליה להפעיל את מלוא כובד משקלה הדיפלומטי על נקודה אחת ארכימדית: אין הפשרה של כספים וסנקציות לפני ציות מוחלט ואימות שאכן כך.
כישלון איסלמבאד לא שינה את כללי המשחק, הוא רק חשף אותם. זהו הקרב האמיתי: לא על הצנטריפוגות, אלא על הריאל.
