השיח הציבורי באיראן בימים האחרונים מתנהל בתחושת קצה: זיכרון "מלחמת 12 הימים" בקיץ 2025 ממשיך לעצב את החשיבה האסטרטגית, תיק הגרעין נכנס שוב לצומת החלטה, הפוליטיקה הפנימית מתוחה בין ממשלת פזשכיאן למג'לס השמרני, והכלכלה שוקעת לעומק אינפלציה שמאיימת לגלוש לדולריזציה.
מעל לכל אלה מרחף מוטיב חוזר בעיתונות, סכנת החלשות הלגיטימיות של המערכת כתוצאה משילוב של פילוג פנימי, שחיקת ההון החברתי ולחץ חיצוני מתמשך. דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בימים האחרונים, כפי שהוא משתקף בעיתוני הזרם המרכזי והרפורמיסטי.
בין שקיפות לפצצה: איראן בצומת דרכים דוקטרינרי בתיק הגרעין
תיק הגרעין חוזר למרכז השיח כזירה שבה מוכרעת לא רק מדיניות חוץ, אלא גם עתידה של הרפובליקה האסלאמית. מאמרי דעה ב"ארמאן מלי" ואחרים מדגישים כי אחרי מתקפות יוני 2025 על מתקני הגרעין, איראן נמצאת בנקודת מפנה: הוויכוח כבר אינו רק על חידוש המשא ומתן, אלא על עצם הדוקטרינה הגרעינית.
בצד אחד של המחלוקת עומדת גישה הזהירה יותר, המזהירה מפני "איומים משמעותיים על עתיד הרפובליקה" אם הממשלה לא תשים מיד בראש סדר העדיפויות שקיפות בתיק הגרעין, אינטראקציה קונסטרוקטיבית עם מועצת הביטחון והסרת סנקציות. כישלון, לפי קו זה, עלול לשחזר תנאים דומים לאלה שקדמו למהפכה.
מולם ניצבת קבוצה הולכת ומתרחבת של כותבים ואנליסטים הטוענת שהדוקטרינה האיראנית מאז 2003, דחיית נשק גרעיני והסתפקות ביכולות העשרה אזרחיות, נכשלה בהשגת מטרותיה. בעיניהם, על טהראן לנוע עכשיו לעבר הרתעה גרעינית מלאה, בדומה להודו, פקיסטן וקוריאה הצפונית. מתנגדיהם מזהירים שמעבר כזה יוביל לבידוד מוחלט, לקריסת הכלכלה ולגיוס עולמי נגדה, וטוענים כי הפתרון הוא דווקא צמצום משמעותי של התוכנית בתמורה לסיוע כלכלי רחב.
במישור היחסים עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הטון מתוח. מנכ"ל סבא"א רפאל גרוסי מצהיר שהוא מקיים שיחות עם שורה של שחקנים, כולל הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, אך מודה שהמצב "בשום אופן לא נפתר". מטהראן משיבים בביקורת חריפה: דובר משרד החוץ מאשים את גרוסי בכך שהוא מתעלם מן "המציאות הלא טכנית" של תקיפת מתקני הגרעין ה"שלווים" של איראן על ידי ארה"ב וישראל, ומזכיר שיחסי איראן-סבא"א מעוגנים בחוק שאושר במג'לס ולא ברצון אישי של פקחי האו"ם.
ברקע, מלאי אורניום מועשר לרמה של 60 אחוז כ-400 קילוגרם, עדיין נמצא בידי איראן ומהווה קלף לחץ מרכזי. בתוך כך, שר החוץ לשעבר מוחמד ג'וואד זריף מציע יוזמה אזורית בשם "מנארה", רשת מחקר וקידום גרעין אזרחי במזרח התיכון, ומדגיש שהבעיה הגרעינית היחידה באזור היא הנשק הישראלי, לא התוכנית האיראנית.
הקרב על הכיוון: הדוקטרינות שמתנגשות בלב המשבר הגרעיני
האינטראקציות האזוריות והגלובליות של איראן מצטיירות סביב שלושה צירים: מאבק ב"הגמוניה האמריקאית-ציונית", חיזוק שיתוף פעולה אזורי על בסיס "מודת" (ידידות) והידוק הקשרים עם המזרח, בדגש על רוסיה וסין.
האסטרטגיה לביטחון לאומי של ממשל טראמפ לשנת 2025 נקראת בעיתונות כמעבר מ"מיקוד באיראן" למיקוד בסין. איראן מוצגת פחות כאיום מרכזי ויותר כ"סוגיה אזורית משנית". פרשנים מגדירים זאת כ"הזדמנות ואיום": הזדמנות, כי הלחץ הישיר עשוי להיחלש; איום, משום שהוואקום עשוי לאפשר לישראל ליזום מהלכים חריפים יותר. אברהים מותאקי ב"אעתמאד" טוען שהאסטרטגיה נועדה "לנהל את סוגיית איראן באופן הכי פחות יקר שאפשר". בו בזמן, וושינגטון סופגת ביקורת חריפה על תפיסת מכלית נפט ונצואלית בים הקריבי, המוגדרת בעיתונות האיראנית "פיראטיות מדינתית" שנועדה לחתור לשליטה אמריקאית במשאבי ונצואלה.
ישראל ממשיכה להיות מוצגת כשורש המשבר האזורי. הנשיא מסעוד פזשכיאן מנצל במה אחר בימה כדי לתקוף את "הסטנדרטים הכפולים" של המעצמות, שמעניקים ל"משטר הציוני" מעמד של "יוצא מן הכלל ביטחוני". לטענתו, זהו ההיתר שהוביל את ישראל לתקוף את הרפובליקה האסלאמית ביוני 2025. הדיווחים מתארים ישראל כמדינה במשבר פנימי, עד כדי טענות על התפטרות המונית של מאות קצינים בכירים ועל עלות כלכלית של יותר מ-100 מיליארד דולר למלחמת עזה.
דובר משמרות המהפכה, עלי מוחמד נאיני, משחזר בגאווה את משוואת התגובה: "אם הם תקפו את מתקני אחסון הדלק שלנו בטהראן, אנחנו חמש שעות לאחר מכן תקפנו את בית הזיקוק בחיפה פעמיים".
היחסים עם לבנון מתוארים כ"על חוד התער". איראן מבקשת לפתוח "פרק חדש" של שיתוף פעולה, אך שר החוץ הלבנוני יוסף רג'י דוחה הזמנה לביקור בטהראן ומציע לפגוש את עראקצ'י במדינה שלישית "ניטרלית". בתקשורת האיראנית הוא מואשם ב"משחק שחמט נגד איראן" ובהצגת תפקידה בלבנון כ"שלילי ביותר". עראקצ'י משיב שאין צורך במדינה ניטרלית כאשר היחסים הדיפלומטיים מלאים, אך מוכן להגיע לביירות ומסביר את הימנעות רג'י מביקור בטהראן כנגזרת של הכיבוש והתקיפות הישראליות. על רקע הלחץ הבינלאומי לפרוק את חיזבאללה מנשקו, סגן המזכ"ל נעים קאסם מצהיר כי "גם אם השמיים יפלו, לא נתפרק מנשק", ועלי אכבר וילאיתי חוזר ומגדיר את חיזבאללה "עמוד תווך מרכזי של חזית ההתנגדות" הנתון לתמיכה מלאה של טהראן.
פזשכיאן ופוטין מדגישים את חשיבות "הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי המקיף", ופוטין מתחייב להמשך תמיכה באיראן בזירה הבינלאומית. הנתונים הרשמיים מדברים על גידול של 13 אחוז בסחר השנתי ועוד 8 אחוז בתשעת החודשים האחרונים. יחד עם זאת, קולות ביקורת באיראן טוענים שבמלחמת 12 הימים הסתפקו רוסיה וסין בתמיכה פוליטית ולא העניקו גיבוי ממשי יותר.
עם סין, השיח הרבה יותר חם. היחסים מוצגים כחלק מאסטרטגיה משותפת למאבק בחד־צדדיות האמריקאית. מציינים ש"איראן וסין עומדות על סף 55 שנים של יחסים" ושסין היא הלקוח הגדול ביותר לנפט האיראני תחת סנקציות. שתי המדינות מדגישות שהקשר ביניהן "מבוסס על בחירה, לא על כפייה". סין מוצגת גם כמתווכת המרכזית שהביאה לפיוס בין טהראן לריאד, שהיום כבר נמצא בשלב של "מפות דרכים מתוזמנות ויישום".
בטהראן מקדמים תפיסה של "מודת" (ידידות) ותוכניות אזוריות כמו "מנארה" כמסגרות לשיתוף פעולה כלכלי, ביטחוני ואנרגטי, ומקבילים אותן בהתמדה לגינוי "הכוחות הזרים". נערכה פגישה משולשת עם סעודיה בחסות סין, שעסקה בשיתוף פעולה כלכלי ובניסיון לבלום את "התוקפנות הישראלית".
במקביל, איראן מארחת פסגת שכנות על אפגניסטן, גם בלי נציגות של ממשלת טאליבן שבחרה שלא להשתתף. המסר האיראני הוא שיציבות אפגניסטן היא "הכרח אסטרטגי" לכל האזור, לא רק לשכנה המיידית במערב.
התפטרויות, הקצנה ושיתוק: המערכת הפוליטית בלחץ מבפנים
בזירה הפנימית מתחדד המתח בין ממשלתו המתונה יחסית של פזשכיאן לבין האגף האוסולגראי הקיצוני במג'לס, על רקע חשש מפני שחיקה בלגיטימיות של המערכת כולה.
העיתונות מדווחת על "דומינו של התפטרויות" בממשלה – בין היתר של זריף ושל נגיד הבנק המרכזי לשעבר עבדולנאסר המתי, המוסברות כלחץ פוליטי וכביטוי לאי שביעות רצון מן התוצאות הכלכליות. "ארמאן מלי" תוקף את המג'לס על "התמקדות יתר בנציגים קיצוניים" שמונעת פתרונות מעשיים. דמויות מתונות מדברות על הצורך בהצעות "הגיוניות" מצד חברי מג'לס לפאסטור, קרי דיאלוג מקצועי סביב דיור, תקציב וזיהום, במקום עימותים מתמידים.
קו שבר נוסף נוגע ללגיטימיות של מוסדות חקיקה מקבילים. עיתונאים ומבקרי חוקה מטיחים ביקורת בריבוי המועצות העליונות, מהמהפכה התרבותית ועד מועצת המרחב הקיברנטי, שמשתלטות בפועל על סמכויות המג'לס דרך מנגנונים כמו סעיף 85 לחוקה. הם מזהירים שריכוז סמכויות חקיקה מחוץ לפרלמנט, כפי שקרה בהעלאת מחירי הדלק ב-2019, מוביל ל"התנהגות עריצה".
במישור הפוליטי-מוניציפלי, מחוז טהראן מתכנן להפעיל לראשונה בחירות יחסיות למועצת העיר במאי 2026, כפיילוט. תומכי הרפורמה רואים בכך צעד חיוני לבניית מערכת מפלגתית אמיתית, בעוד חזית היציבות, חוששת מאובדן "בחירת המיטב" והפיכת המועצה ל"חברת מניות" המייצגת אינטרסים מגזריים ולא חזון מהפכני.
האינפלציה בולעת את השכר: הכלכלה מתקרבת לנקודת שבירה
המשבר הכלכלי ממשיך להיות החוט האדום. האינפלציה הנקודתית מוערכת סביב 66 אחוז, ושער הדולר הלא רשמי מטפס בהדרגה לכיוון 130 אלף תומן. מחירי הזהב והמטבעות מזנקים, והפרשנים מזהירים מפני סכנת "דולריזציה" של הכלכלה: כלכלה שבה הציבור מאבד אמון במטבע הלאומי ומעדיף לשמור ערך בדולר. השכר של עובדי מדינה וגמלאים, כך נכתב, "נמחק כמו בשיטפון".
הבנק המרכזי מנסה להגיב בחבילת צעדים בת שישה סעיפים, שנועדה להגדיל הקצאת מט"ח ליצואנים, להעמיק את השוק המשני ולבלום את הספקולציה. במקביל, הממשלה מקדמת רפורמה במחירי הדלק, עם שלוש רמות תמחור, כולל מחיר של 5,000 תומן לליטר לצריכה גבוהה. ההכנסות מיועדות לכסות את פער הייצור, צריכה (כ-25 מיליון ליטר דלק ליום) ואולי לממן את תוכנית קצבאות המזון האלקטרוניות (כלאברג).
מדיניות המט"ח המסובסד, 28,500 תומן לדולר ליבוא מוצרי יסוד, חשופה לביקורת דו־כיוונית. שר החקלאות נורי קזלג'ה טוען שהשער המסובסד אינו מכסה את עלויות הייצור, בעוד אחרים מצביעים על "רנטה עצומה, ספסרות ושחיתות" שמייצרת מערכת רב־שערית.
הביקורת אינה נעצרת ברמת המאקרו. הבנקים מואשמים בכך שהם מעדיפים ספסרות והשקעות קצרת טווח על פני מימון פרויקטים ארוכי טווח ונושאי סיכון. "עסר קאנון" מדווח שתוכנית השקעה של 7 מיליארד דולר בשדה הנפט אזאדגאן נתקעה בשל "שיתוק פיננסי" וחוסר רצון של המערכת הבנקאית להיחשף לסיכוני סנקציות.
החיג'אב כנשק פוליטי: כשהלבוש הופך לקו ההגנה האחרון של הרפובליקה
בחברה האזרחית מתנהל מאבק רב־שכבתי על זהות, על זכויות נשים ועל מקומו של המעמד הבינוני. המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי קורא לשינוי "המערך התקשורתי" של הרפובליקה כדי להתמודד עם "המלחמה הרכה" של המערב. לדבריו, "המטרה העיקרית של לחצי האויב היא שינוי הזהות הדתית, ההיסטורית והתרבותית" של האומה. הוא קורא לעבור ממגננה מול שמועות ל"התקפה" על החולשות של התרבות המערבית, משבר משפחה, מוסר ויחסי אדם-חברה.
במפלס אחר, אימאם התפילה במשהד, חסן עילם אל־הדא, מגדיר את היעדר כיסוי הראש כ"ווירוס תרבותי" וטוען שהחג'אב הוא חלק מן הזהות האיראנית עוד מן התקופה הסאסאנית. דובר חזית היציבות מזהיר שאם היעדר החיג'אב יהפוך לנורמה, "אפילו טילים לא יוכלו להגן על הרפובליקה האסלאמית".
על רקע זה מתקדמת במג'לס חקיקה המגבילה את האחריות הכספית על תשלום מוהר (Mehrieh). פעילוֹת זכויות נשים רואות בכך "מכה קשה" לביטחון הכלכלי של נשים, וקוראות למחוקקים להפסיק להתעסק בכיווץ המוהר ולהתמקד בחוק שיבטיח הגנה מפני אלימות במשפחה. במקביל, יש קולות המדגישים ששילוב נשים בפוליטיקה וניהול איננו "פריבילגיה" אלא הכרח לאומי, אך הפער בין השיח הזה לבין החקיקה המעשית רק מדגיש את הסתירה.
המשך מדיניות הסינון הרחבה של האינטרנט והטיפול בפרשת "כרטיסי הסים הלבנים" מחדדים את תחושת העוול בקרב המעמד הבינוני. "מארדום סאלארי" מדבר על "טרור המעמד הבינוני": השחרת כרטיסי הסים הלא מסוננים שניתנו לעיתונאים ולפקידים בזמן המשבר נתפסת כאקט של "אלימות סמלית" וניסיון לפגוע במחויבות הלאומית של האליטה המשכילה. קולות מתונים קוראים לפזשכיאן לומר בגלוי לציבור מה מונע ממנו לקיים את הבטחתו להסיר את הסינון, ולהבהיר היכן נחסם המהלך – בממשלה, במג'לס או במועצות העליונות.
המאבק על העתיד: דור ה-Z מול מערכת חינוך שלא רואה אותו
ברקע השיח המרכזי עולים עוד כמה קולות חשובים. משבר המים מוגדר כתוצר של "ניהול לקוי" לא פחות מאשר של בצורת, עם שאיבת יתר ותיעדוף שגוי. זיהום האוויר בערים המרכזיות מיוחס לשימוש במזוט בתחנות כוח, ובארבעה מחוזות בדרום הוכרזה התראה אדומה מפני שיטפונות.
מזירת הספורט, היציאה למונדיאל 2026 בארצות הברית מלווה במחלוקת על רקע סירוב אמריקאי להעניק ויזות לחלק מחברי המשלחת. איראן מחתה בפני פיפ"א. במקביל, מעוררות סערה הערות של פרשן הכדורגל ג'וואד ח'יאבאני, שטען כי כדורגל הוא ספורט "לא ג'נטלמני" ומלא רמאות – אמירה שנתפסת כמטאפורה למצב החברתי.
כאשר מסתכלים על הרשתות החברתיות ודור ה-Z באיראן, ניכרת התנגדות רחבה להחלטת המועצה העליונה למהפכה התרבותית להעניק לציון הבגרות משקל של 60 אחוז בקבלה לאוניברסיטאות, בטענה שהדבר מתעלם מהפערים האיכותיים העמוקים בין בתי הספר. בתוך כך, לשכת הנשיא מקימה "מועצת יועצים מדור ה-Z" במטרה לגשר על פער הדורות ולהבין טוב יותר את שפת הדור הצעיר, שזוהה כבר ככוח שינוי מרכזי.
מעל לכל, העיתונות האיראנית בימים האחרונים משקפת מציאות שבה כל אחת מהחזיתות, גרעין, כלכלה, פוליטיקה פנימית, זהות נשים ודור צעיר, מתוחה עד קצה גבול היכולת. ההנהגה מנסה לשדר ביטחון עצמי מול המערב וביטחון רעיוני מול "הפלישה התרבותית", אך בין השורות עולה דאגה: אם המערכת לא תצליח לייצב את המטבע, לרסן את הפילוג הפוליטי ולהעניק לציבור תחושת צדק בסיסית, האיום המסוכן ביותר על הרפובליקה האסלאמית לא יגיע מבחוץ, אלא מבפנים.
