במבט ראשון, החלטת חיזבאללה לגרור את לבנון למלחמה עם ישראל נראית בלתי רציונלית מבחינה אסטרטגית. הפער ביכולות הצבאיות בין חיזבאללה לצה"ל עצום, ואין אינטרס לאומי לבנוני ממשי המצדיק הזמנת הרס נרחב למדינה שכבר ממילא שברירית. במונחים קונבנציונליים של שטח, תשתיות, יציבות כלכלית וחיי אדם, זו מלחמה שלבנון אינה יכולה להרשות לעצמה וחיזבאללה אינו יכול לנצח בה. אולם מסקנה זו נשענת על קריאה שגויה יסודית של אופי העימות.
מה שנראה כהתנהגות לא רציונלית הוא למעשה אסטרטגיה מכוונת. חיזבאללה אינו פועל כשחקן לבנוני לאומי, אלא כחלק ממערכת אידיאולוגית ומבצעית רחבה יותר: ציר ההתנגדות בהובלת איראן. בתוך מערכת זו, המטרה אינה ניצחון צבאי במובן הקלאסי, אלא שימור העימות בתנאים המאפשרים להפוך הפסדים בשדה הקרב לרווחים פוליטיים ואידיאולוגיים.
כאן טועה חלק גדול מהניתוח הבינלאומי. משקיפים נוטים להעריך את המלחמה דרך עדשה צבאית קונבנציונלית, ומניחים שישראל, בזכות עליונותה, היא שמכתיבה את מהלך האירועים ו" מנצחת". אך זו אינה מלחמה רגילה. ישראל שולטת בשדה הקרב, אך גם פועלת בתוך מסגרת שאויביה בנו בקפידה. הציר אינו מנסה להביס את ישראל ישירות, אלא לעצב את ההשלכות הפוליטיות, הפסיכולוגיות והדיפלומטיות של תגובתה.
תבנית האסטרטגיה הזו הונחה ב-7 באוקטובר. המתקפה לא הייתה רק מעשה אלימות המונית, אלא פרובוקציה מחושבת שנועדה לעצב מחדש את הסביבה האזורית. היא התרחשה ברגע שבו תהליך הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב צבר תאוצה, ואיים על הרלוונטיות של גורמים שזהותם ולגיטימיותם נשענות על התנגדות מתמדת. האכזריות של המתקפה (ההריגות, החטיפות וההשפלה) לא הייתה מקרית, אלא נועדה לייצר הלם וזעם מקסימליים ולהבטיח תגובה ישראלית רחבת היקף.
תגובה זו לא הייתה טעות בחישוב. היא הייתה התוצאה הרצויה.
באמצעות גרירת ישראל למלחמה ממושכת והרסנית, יצר הציר תנאים שבהם סבל אזרחי, במיוחד בעזה ובהמשך גם בלבנון, יהפוך לתמונה המרכזית של העימות. דימויים אלו, המופצים ברחבי העולם, מבודדים את ישראל דיפלומטית, פוגעים במעמדה בחברות מערביות ומחדשים עוינות עמוקה בעולם הערבי והמוסלמי. ככל שהמלחמה נמשכת, העליונות הצבאית של ישראל עלולה להתפרש מחדש כחבות מוסרית.
בתוך מסגרת זו, מה שנתפס כהפסדים בעזה ובלבנון יכול לשמש כרווחים טקטיים במסגרת אסטרטגית רחבה יותר. הרס, עקירה והתמוטטות כלכלית אינם רק נסבלים, הם מנוצלים ככלים. המטרה היא לשמר מעגל שבו ישראל נאלצת לפעול בעוצמה, אך פעולה זו מתורגמת לעלות פוליטית.
התנהלות חיזבאללה בזירה הלבנונית פועלת לפי אותו היגיון. אין לו צורך להביס את ישראל צבאית. עצם שימור מצב של עימות מבטיח שנורמליזציה בין לבנון לישראל תישאר בלתי אפשרית פוליטית ורגשית. בתקופה שבה קולות לבנוניים, כולל דמויות ציבוריות, החלו לבחון בזהירות אפשרות לדו-קיום או הסלמה מופחתת, חידוש הלחימה סוגר מרחב זה. שימור העוינות הוא הישג אסטרטגי בפני עצמו.
היגיון זה נשען על מציאות מבנית עמוקה יותר: מרכז הכובד האמיתי של אסטרטגיה זו אינו בעזה או בדרום לבנון, אלא בטהרן. שם מתואמת המערכת האידיאולוגית, הכלכלית והמבצעית של הציר. כל עוד מוקד זה נותר יציב, המערכת יכולה לספוג כישלונות חוזרים בשדה הקרב מבלי לקרוס. הפסדים מקומיים אינם מפרקים את האסטרטגיה, הם נטמעים בתוכה.
לפיכך, שינוי משמעותי במאזן ידרוש פגיעה במוקד זה, בין אם פוליטית, מוסדית או אסטרטגית. תוצאה כזו לא תיווצר רק מדינמיקה בשדה הקרב, אלא מלחץ מתואם של מספר שחקנים בינלאומיים. ללא זאת, הציר שומר על יכולתו להפוך הפסד למנוף ולהאריך את העימות ללא הגבלת זמן.
ואולם, אסטרטגיה זו, למרות תחכומה, נושאת בתוכה גם את זרעי כישלונה האפשרי.
בהסלמת העימות, ייתכן שאיראן ושלוחותיה הרחיקו לכת. בעוד שהמלחמה הצליחה להקשיח עמדות נגד ישראל בחלקים מהעולם הערבי והמוסלמי וגם במקטעים בחברות מערביות, היא יצרה גם השלכות בלתי צפויות. הרחבת העימות למספר חזיתות ושילוב מדינות ערב באופן ישיר יותר הגבירה חשדנות ועוינות מצד מדינות בעלות רוב סוני. מה שהוצג כציר התנגדות נתפס יותר ויותר כגורם מערער יציבות.
בלבנון, שינוי זה בולט במיוחד. היקף ההרס, יחד עם חוסר יכולתה של איראן להגן על המדינה או לפצות על ההפסדים, עודדו ביקורת על חיזבאללה באופן שלא נראה בעבר. יותר לבנונים מטילים ספק במחיר של ההזדהות עם טהרן ובהיגיון של עימות מתמשך. צעדים שנקטה המדינה הלבנונית נגד פעילותו הצבאית של חיזבאללה, שבעבר היו בלתי נתפסים, משקפים מציאות פנימית משתנה, גם אם באיחור ובהיקף מוגבל.
דבר זה מצביע על היפוך אסטרטגי רחב יותר. בעוד ישראל ספגה פגיעה תדמיתית, במיוחד בדעת הקהל המערבית, איראן עלולה למצוא עצמה מבודדת יותר באזור שהיא טוענת להגן עליו. הציר אולי העמיק את הקרע בין ישראל לציבור הערבי, אך גם פגע ביחסי איראן עם הנהגות ערביות ועם חלקים רחבים מהחברה הסונית.
במזרח התיכון, כוח נותר מטבע מרכזי ללגיטימציה. עוצמה מייצרת כבוד, ותפיסת ניצחון יכולה לשנות מציאות פוליטית במהירות. אם ישראל תצליח לשקם הרתעה ולהוכיח חוסן, ייתכן שתתאושש מהפגיעה במעמדה הבינלאומי. לעומת זאת, איראן מוחלשת, שאינה מסוגלת להגן על בעלות בריתה או להשיג הישגים אסטרטגיים, מסתכנת באובדן האמינות שעליה נשען כוחה האזורי.
ציר ההתנגדות הוכיח יכולת לשחק משחק אסטרטגי ארוך ומורכב, שבו פרובוקציה, הקרבה ונרטיב משולבים בקפידה. מאז 7 באוקטובר, הצליח לשבש תהליכי נורמליזציה, לגייס דעת קהל ולהפעיל לחץ מתמשך על ישראל. אך הוא עשה זאת באמצעות הסלמה החושפת גם את חולשותיו.
מה שנראה כמהלך אסטרטגי מבריק עשוי להתברר כהרחבת יתר מסוכנת. מערכת הנשענת על עימות מתמשך, חסות חיצונית ותיאום מרכזי, חזקה רק כפי יכולתה לשמר את שלושתם. אם מרכז הכובד בטהרן ייחלש, או אם הדינמיקה האזורית תמשיך להשתנות נגדה, האסטרטגיה שהפכה הפסדים למנוף עלולה להתחיל להתפרק.
במקרה כזה, ייחשף אמת עמוקה יותר: אסטרטגיה המבוססת על פרובוקציה בלתי פוסקת יכולה לערער את היריב, אך בסופו של דבר גם לערער את עצמה.
