פתרון "שתי המדינות" מקובל כמעט על כלל הקהילה הבינלאומית כפתרון הבלעדי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקונצנזוס הרחב מקשה על העלאת חלופות רציניות, גם כאשר במציאות, עבור רוב הישראלים – ובוודאי לאחר ה-7 באוקטובר – האפשרות של מדינה פלסטינית ריבונית מלאה אינה מתקבלת על הדעת.
עבור מתבוננים מבחוץ, ההיגיון בפתרון שתי המדינות ברור. מהפלסטינים נשללה עצמאות, נשלל מהם החופש ונשללה מהם ההגדרה העצמית. כל ההתנגדות שלהם היא בגלל היעדר מקום משלהם. בעיני רוב הליברלים במערב, מדינה פלסטינית היא רק דבר "הוגן" לעשות ופתרון סביר שיביא קץ לסכסוך.
אלא שהיגיון זה מתעלם מן המציאות הפלסטינית, שבה הנהגה וחברה כאחד דוחים את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית. יש לנו תרבות בין-דורית של שנאת יהודים שבה המטרה היא לא מדינה לצד ישראל אלא מדינה במקום ישראל. הפופולריות המתמשכת של חמאס בקרב הפלסטינים לנוכח זוועות ה-7 באוקטובר משמשת תזכורת מתמדת לחוסר התוחלת שבחתירה לפתרון מערבי במסגרת מזרח תיכונית.
בעוד שהישראלים רואים זאת, אחרים לא. השאלה המרכזית, לפיכך, היא כיצד לצמצם את פערי התפיסה בין ישראל לעולם, וכיצד להפוך את האובססיה המערבית ל"שתי מדינות" למסגרת שישראל תוכל לחיות עמה. התשובה מצויה בדיפלומטיה פסיכולוגית – עיצוב מחדש של מושג ה"מדינה" כך שיענה הן על הציפיות הבינלאומיות והן על צורכי הביטחון של ישראל.
דיפלומטיה פסיכולוגית: עיצוב מחדש של מושג "מדינה"
מדינה פלסטינית לא תוכל להתקיים במתכונת שתאיים על ישראל. היא לא תוכל לכרות בריתות עם מדינות עוינות, לא תוכל לחנך לשנאה ולא תוכל לארח ארגוני טרור. היא לא תוכל לשלול זכויות יהודיות בארץ ישראל. תנאים אלו צריכים להיות מובנים מאליהם גם בעיני תומכי פתרון שתי המדינות. האתגר טמון, אם כן, בעיצוב תפיסתי חדש של מהות המדינה הפלסטינית.
כמאמר הפתגם: "אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומקשקש כמו ברווז – זה ברווז". לכן, התפיסה קובעת את המציאות ועשויה לאפשר פתרון פוליטי בר-קיימא הן לאלה התומכים ב"פתרון שתי המדינות" והן לאלה שמתנגדים לו. פתרון שתי המדינות מתייחס למשחק הסופי ולתוצאה הרצויה, אך מתעלם מהתהליך שיוביל אותנו לשם. צד אחד דורש שיהיו תנאים לפני שהוא מתקדם, והצד השני רואה שהתקדמות תביא לתנאים האלה. ההבדל בין המדינה שאנשי המערב מדמיינים לבין הישות שישראל יכולה לקבל עשוי להיות רק עניין של תפיסה, כלומר במונח עצמו בלבד.
רעיון הממשל העצמי הפלסטיני עלה לראשונה במשא ומתן הדו-צדדי בין ישראל למצרים שהוביל להסכמי קמפ דיוויד. החוק, שנודע בשם "אוטונומיה", הגיע למבוי סתום דיפלומטי, עם דפוס חשיבה שדרש הכרה רשמית ב"מדינה" כדי להיחשב כלגיטימית מבחינה דיפלומטית. עם זאת, אותו העולם שקורא לעצמאות פלסטינית כאילו נמצא במשחק אחר. צרפת, המדינה המערבית הראשונה שקראה לעצמאות פלסטינית, שולטת ב-13 טריטוריות נפרדות מחוץ לצרפת, כמו מרטיניק וגוואדלופ. בעוד שלתושבי האזורים הללו יש זכות הצבעה והם אזרחים צרפתים, זהותם הלאומית כמדינות עצמאיות אינה זוכה להכרה. לבריטניה יש 14 טריטוריות מעבר לים, כולל מקומות כמו אנגווילה, ברמודה, איי פוקלנד וגיברלטר, שאף אחת מהן אינה חברה באומות המאוחדות וכולן כפופות לפיקוח חוקתי בריטי, וסמכות על הגנה, יחסי חוץ וביטחון פנים.
עבור האמריקאים, הישות המוכרת ביותר של "פחות ממדינה" היא פוארטו ריקו, המוגדרת כ"חבר עמים"; לא מדינה ריבונית ולא מדינה אמריקאית. תושביה הם אזרחים אמריקאים מלאים, אך אין להם זכויות הצבעה ברמה הלאומית. יש להם גוף מחוקק עצמאי השולט בישות והם כפופים גם לחוק הפדרלי של ארצות הברית כאשר רלוונטי. שפתם ספרדית, וזהותם התרבותית היא פורטוריקנית. יש להם דגל וייצוג משלהם באירועים בינלאומיים, כמו האולימפיאדה. במשאלי עם חוזרים ונשנים על מעמד, תושבי פוארטו ריקו הצביעו בעקביות לא להיות עצמאיים, לא להיות מדינה אמריקאית ולהישאר כ"חבר עמים". פוארטו ריקו היא, אם כן, ישות עצמאית מבחינה תפקודית, שומרת על זהות נפרדת ייחודית, אך נהנית ממערכת יחסים עם ארצות הברית שמביאה יתרונות ביטחוניים וכלכליים. זהו "ברווז" מסוג אחר.
מודל פוארטו ריקו בהקשר הפלסטיני
האם המודל של פוארטו ריקו יכול להוות דוגמה שהפלסטינים יכולים לבנות עליה? בתיאוריה, היא מעניקה עצמאות והגדרה עצמית במסגרת שבה הישראלים מוגנים ושומרים על הזהות הלאומית של שני הצדדים. אם פוארטו ריקו היא ישות אפרטהייד, אם היא שוללת הגדרה עצמית ואם היא יוצרת אזרחים סוג ב', אז המחוקקים האמריקאים צריכים להתמודד עם הבעיות שלהם לפני שהם בוחנים את היחס של ישראל כלפי מדינה פלסטינית.
אבל אם לא, אז "פתרון שתי המדינות" שרבים כל כך מדברים עליו צריך לבחון כיצד תיראה הגרסה הישראלית ל"פוארטו ריקו" פלסטינית או ל"טריטוריה מעבר לים" של בריטניה או צרפת.
כדי לבחון את הלגיטימיות הציבורית של מודל כזה נערכו מספר סקרים בארצות הברית. למעשה, כאשר הוצגו בפניהם טיעונים בעד מודל כזה, 21.3% מהאמריקאים תמכו במודל "פוארטו ריקו", 27.6% העדיפו מדינה פלסטינית מסורתית לצד ישראל, ו-16.4 תמכו במדינה אחת במקומה של ישראל. 8.2% ביקשו לשמר את הסטטוס־קוו, ו-26.5% נותרו בלתי החלטיים. הממצאים מלמדים על פתיחות לא מבוטלת בקרב הציבור כלפי מסגרות יצירתיות הנתפסות מוכרות.
סיכום
הדיון ב"פוארטו ריקו פלסטינית" איננו נועד לשלול את השאיפות הפלסטיניות, אלא להעמיד אותן בהקשר של מודלים קיימים, מקובלים ולגיטימיים בזירה הבינלאומית. דיפלומטיה פסיכולוגית מתמקדת בעיצוב התפיסה: לא תמיד ההגדרה המשפטית קובעת, אלא הסמליות והפונקציונליות.
אם פוארטו ריקו, גיברלטר או מרטיניק אינן מוקעות כישויות בלתי לגיטימיות, קשה להצדיק מדוע מודל דומה עבור הפלסטינים לא ייחשב. בסופו של דבר, לא חשוב איך מגדירים את הברווז – חשוב איך הוא מתנהג. הכל עניין של דיפלומטיה פסיכולוגית.
