מתברר יותר ויותר כי מטרת מבצע "שאגת הארי" היא שינוי משטר.[1] כאשר ההנהגה מדברת על "כניעה ללא תנאי", החלפה מוחלטת של הגוף המנהלי נראית כתוצאה המיועדת. בחתירה לשינוי משטר, המטרה היא להחליף משטר עוין במשטר ידידותי יותר. אם רואים בממשלה (או "משטר") את הגורם הבלעדי למדיניות, מטרה זו נראית הגיונית: משטר חדש, מדיניות חדשה; סכנה ישנה מוחלפת בשיתוף פעולה חדש.
עם זאת, שינוי ב"מדיניות" אינו מספיק כאשר משטר מונע לא על ידי מציאות פרגמטית, אלא על ידי אידיאולוגיה נוקשה. במקרים כאלה, התוצאה המכוונת של "שינוי דעות" יכולה להפוך במהירות למעגל אינסופי של "עוד מאותו הדבר".[2]
שינוי משטר: הטיעון בעד
התנהגות ממשלתית מונעת על ידי אידיאולוגיה. בין אם היא מבוססת על אוריינטציה פוליטית או פרספקטיבה דתית, המנוע לקידום מדיניות נובע מהאופן שבו מנהיג או קבוצה תופסים את מטרותיהם. ישנם הבדלים מהותיים בין פוליטיקה לדת. אידיאולוגיה פוליטית היא בדרך כלל פרגמטית. מצעים מתארים רצונות יותר מאשר ציפיות. אזרחים עשויים לקוות שהבטחות יתקיימו אך לעיתים רחוקות מאמינים שכולן יתקיימו. גמישות זו מאפשרת הסכמים פורמליים ושינויים דיפלומטיים. אידיאולוגיה דתית, לעומת זאת, מאופיינת בדוגמטיות. פרגמטיזם מוחלף ב"מנדט אלוהי". במסגרת זו, כאשר מנהיג מאמין ש"אלוהים לצידנו", ויתורים דיפלומטיים סטנדרטיים, אם אכן מבוצעים, נתפסים כבגידות רוחניות.
עם המשטר האסלאמיסטי הנוכחי באיראן, עשרות שנים של התנהגות הוכיחו כי נחישות דתית משולבת בכל פרגמטיזם פוליטי סטנדרטי[3]. בהתחשב בכך שלא ניתן לסמוך על משטר זה באותו אופן כמו ממשלות חילוניות קונבנציונליות, מטרה של שינוי משטר הגיונית ביותר, אך רק אם השינוי מעביר את האומה מדוגמה דתית בלתי מתפשרת ליסוד חילוני, ובתקווה דמוקרטי.
שינוי משטר: הטיעון נגד
בעוד שאיראן מחזיקה באוכלוסייה עם שורשים חילוניים חזקים והיסטוריה של ממשל לא-אסלאמיסטי, הרקע לשינוי יעיל קיים רק אם הממשלה החדשה שונה מבחינה אידיאולוגית, ולא רק "קוסמטית". עם זאת, החתירה להסרת הסדר הישן "מלאה ויסודית" טומנת בחובה סיכונים פסיכולוגיים ומערכתיים עמוקים שלעתים קרובות מעוררים את חוסר היציבות אותו הם מבקשים לרפא.
"וואקום הכוח" והרדיקליזציה
מבחינה היסטורית, כפי שנראה ב"דה-בעאתיפיקציה" של עיראק[4], טיהור של מעמד אידיאולוגי שלם משאיר אומה ללא עובדי מדינה, משטרה או מנהלים מקומיים.
הסיכון: כאוס זה יוצר ואקום שמתמלא במהירות על ידי גורמים רדיקליים שאינם מדינתיים או מרידות שקשה יותר לעקוב אחריהם ולנהל משא ומתן איתם מאשר ממשלה ריכוזית.
"המנדט האלוהי" גורם לתוצאה הפוכה
אידיאולוגיה דתית פועלת במישור קוגניטיבי שונה מפוליטיקה חילונית.
השינוי המוטל על ידי הסיכון מאמת לעתים קרובות את נרטיב "מות הקדושים" של קיצונים דתיים. במקום שהאידיאולוגיה תמות, היא הופכת לתנועת התנגדות.[5] אם האוכלוסייה תופסת את הממשלה החדשה כ"בובה מערבית", הדוגמה הדתית הופכת לכלי מאחד רב עוצמה למרד מחתרתי.
העלות הכלכלית והאנושית של "כניעה ללא תנאי"
המונח "כניעה ללא תנאי" מרמז על ניצחון צבאי מוחלט, הנושא תג מחיר מדהים.
הסיכון: עם עלויות מוערכות ב-2 מיליארד דולר ליום[6], ההרס הפיננסי והאנושי של תשתיות משאיר לעתים קרובות את "המשטר החדש" עם מדינה שבורה שאי אפשר לנהל אותה ביעילות, מה שמוביל ישירות חזרה ל"מעגל אינסופי".
חוסר יציבות אזורי
איראן היא מעצמה אזורית גדולה עם רשת נרחבת של שליחים.
הסיכון: ניסיון להסיר לחלוטין את הסדר הנוכחי עלול להפעיל מדיניות של "אדמה חרוכה". אם "הסדר הישן" מרגיש שהוא נמחק לצמיתות, הוא עלול להפעיל תאים רדומים ושליחים מבית ומחוצה לה כדי להבטיח שלא תוכל ממשלה יציבה לתפוס את מקומה, מה שעלול להצית מלחמה אזורית רב-חזיתית.[7]
פרדוקס ה"פרגמטיזם"
קיימת הטיה קוגניטיבית בהנחה שממשלה חילונית תהיה באופן טבעי יותר משתפת פעולה.
הסיכון: לאומיות חילונית יכולה להיות נוקשה כמו דת.[8] ממשלה איראנית חדשה עדיין עשויה לשאוף ליכולות גרעיניות או דומיננטיות אזורית המבוססת על גאווה לאומית או חששות ביטחוניים, כלומר "הסכנה הישנה" נשארת תחת שם חדש.
המלצות מדיניות אסטרטגיות: מסגרת התנהגותית
הימנעות ממלכודות אלו קוראת למעבר מאסטרטגיה שבה שינוי משטר מגדיר מחיקה אידיאולוגית כשינוי קוגניטיבי:
- הגדרת "כניעה ללא תנאי" כ"הדדיות מחושבת": שימוש בוויתורים מתוכננים, מוכרזים ומבוימים, הניתנים לאימות, כדי להציע נתיב פרגמטי שעוקף דוגמה דתית, וגורם למשטר לדחות טוהר אידיאולוגי למען הישרדות כלכלית.
- שימור סלקטיבי: במקום טיהור מוחלט, זיהוי והעצמת "פרגמטיסטים פנימיים" – טכנוקרטים ועובדי מדינה שלא עבדו ולא יעבדו על בסיס דוגמה דתית – כדי להבטיח המשכיות מנהלית ולגיטימציה ציבורית.
- פיקוח רב-צדדי: לערב שותפים אזוריים כדי למסגר את המעבר לא ככפייה "מערבית", אלא כמאמץ לייצוב אזורי, תוך דילול הנרטיב של "הבובה".
- ניתוב מחדש של הלאומיות: לשלב את איראן שלאחר המשטר ברשתות האנרגיה והסחר הגלובליות, ולספק פורקן פרגמטי ולא צבאי לגאווה לאומית.
מסקנה: הארכיטקטורה הקוגניטיבית של משחק סיום בר-קיימא
האתגר הבסיסי של שינוי משטר הוא שבעוד שצבא יכול ליצור תנאים המובילים לכניעה, הוא אינו יכול לכפות שינוי באמונה בעוד שנראה שרוב האיראנים תומכים בשינוי משטר, מיעוט משמעותי התומך במשטר הנוכחי עדיין יכול לשמש כמכשול והתנגדות לו.[9] כפי שרואים במבצע "זעם אפי", "משחק הסיום" אינו נפילת בירה או רק חיסול של שכבת מנהיגות; זהו ייצוב של נפש לאומית חדשה. הצלחה דורשת מדיניות מתוחכמת מבחינה פסיכולוגית כמו שהיא בעלת יכולת צבאית – כזו שמחליפה את "המעגל האינסופי" של הדוגמה במציאות בת קיימא ופרגמטית.
ההיסטוריה הצבאית זרועה ב"עריפות ראשים סמליות", הדחת מנהיג עליון או ועדה מרכזית, שנכשלו[10] משום שטיפלו בסימפטומים של משטר ולא בשורשיו הקוגניטיביים. כאשר נוצר ואקום באמצעות "כניעה ללא תנאי", המצב הנובע מחוסר הביטחון האונטולוגי (אובדן תחושת עצמי וסדר יציבים) דוחף לעתים קרובות אוכלוסייה לעבר חלופות "איש חזק" רדיקליות עוד יותר או שחקנים לא-מדינתיים. כדי לייצב את הנפש, עדיף להבטיח שהמעבר ישמור על "מערכת העצבים" הטכנוקרטית של המדינה, עובדי מדינה, מנהלי תשתיות ומנהלים מקומיים, כדי לשמור על החוזה החברתי הבסיסי ולמנוע את הפחד שמזין קיצוניות.
שינוי משטר שנכפה על ידי זרים מעורר באופן טבעי "תסביך מות קדושים" בתוך אוכלוסיות המונעות על ידי אידיאולוגיה. כאשר "הסדר הישן" נמחק לחלוטין, שרידיו הופכים למיתוס מאחד רב עוצמה להתנגדות מחתרתית. מדיניות מתוחכמת מבחינה פסיכולוגית חייבת לפרק באופן יזום את הנרטיב הזה על ידי הדגמה שהמציאות החדשה והפרגמטית מספקת יתרונות אנושיים מוחשיים – יציבות כלכלית, ביטחון אישי ואינטגרציה עולמית, שהדוגמה הישנה לא יכלה באופן בסיסי. המטרה היא להעביר את האזרחים מתיאור אנכי וקוסמי של כוח להרגל חשיבה אופקי ואזרחי.
חיוני להימנע מהטיה קוגניטיבית המניחה שממשלה חילונית היא מטבעה "פרגמטית" או שלווה יותר. לאומיות יכולה להיות נוקשה ובלתי מתפשרת כמו כל דוגמה דתית. מנהיגות איראנית חדשה עדיין עשויה לשאוף לדומיננטיות אזורית או ליכולות גרעיניות, מונעת לא על ידי אמונה, אלא על ידי תחושה עמוקה של גאווה לאומנית. הצלחה אמיתית מושגת בצורה הטובה ביותר כאשר זהות לאומית זו מופנית הרחק מהתפשטות צבאית לעבר הישגים כלכליים וטכנולוגיים. כאשר יוקרה לאומית קשורה לשיתוף פעולה עולמי, העלות הקוגניטיבית של חזרה ל"סכנות הישנות" הופכת גבוהה מדי אפילו עבור הלאומן הנלהב ביותר.
בסופו של דבר, המעבר ממשטר דתי בלתי מתפשר למשטר חילוני הוא הימור בעל סיכון גבוה על היכולת האנושית להתיישר מחדש. אם המעבר מתמקד רק בשינוי "קוסמטי" של מנהיגים, הוא משאיר קרקע פורייה לרדיקליזציה עתידית. אם הוא מבקש מחיקה מוחלטת, הוא מסתכן בתגובה פסיכולוגית של "אדמה חרוכה" שתערער את היציבות של האזור כולו.
הדרך הריאלית ביותר קדימה היא מסגרת של הגדרת "כניעה ללא תנאי" במונחים של הדדיות מחושבת ושימור סלקטיבי. על ידי מתן פורקן פרגמטי לגאווה לאומית ושמירה על המבנים החיוניים של חיי היומיום, הממשל יכול לספק ל"משטר החדש" את הדבר היחיד שצבא זר אינו יכול: לגיטימציה מקומית. רק אז "המעגל האינסופי" של ההתערבות יכול סוף סוף לפנות את מקומו לשלום יציב ומתמשך.
