בפברואר 2026 המרחב הגיאופוליטי של המזרח התיכון, ובייחוד נקודת המפגש שלו עם ביטחון האנרגיה האירופי, הגיעו לנקודת רתיחה. “המהלך מז’נבה”, משא ומתן עקיף עתיר סיכונים בין ארצות הברית לאיראן, מתנהל בצל אולטימטום של 10-15 ימים שהציב הנשיא טראמפ.
במרכז הדרמה ניצבת קטאר, מדינה ששיכללה את אומנות “המינוף הא-סימטרי”. באמצעות מיצוב עצמה כמממנת וכמתווכת שאין לה תחליף, דוחה יצרה מציאות שבה לא ארה״ב ולא האיחוד האירופי יכולים להתעמת עם איראן מבלי לסכן את יציבותם הכלכלית או האסטרטגית.
השיחות בז’נבה אינן פסגה דיפלומטית שגרתית, אלא ניסיון לעצב מחדש את הסדר האזורי לאחר “מלחמת שנים-עשר הימים” ביוני 2025. ממשל טראמפ אימץ מדיניות של דיפלומטיה כופה, המגובה בהיערכות הימית האמריקאית המשמעותית ביותר במפרץ הפרסי מאז שנות התשעים.
הצעת ה“עסקה הגדולה” האמריקאית, שנוסחה בראשית 2026, נשענת על ארבעה עמודי תווך בלתי ניתנים למיקוח: הפסקה מוחלטת של העשרת אורניום מעל 3.67% ופירוק הצנטריפוגות המתקדמות מדגמי IR-6 ו-IR-8. מטרת וושינגטון היא להאריך את “זמן הפריצה” של איראן מימים ספורים לשנה לפחות. כדי לתת מענה לסוגיית הריבונות האיראנית, הוצע מודל שבו העשרה ברמה רפואית תתקיים על אדמת איראן אך תנוהל באופן מלא בידי גוף בינלאומי, תחת פיקוח אמריקאי הכולל “מתג השבתה”. בנוסף נדרשת הפסקה מוחלטת של הסיוע הכספי והצבאי ל“ציר ההתנגדות”, חזבאללה, החות’ים ומיליציות בעיראק ובסוריה, וכן הגבלת טווח הטילים הבליסטיים האיראניים ל-300 ק״מ, כך שיוסר האיום על דרום אירופה ועל מרכז ישראל.
טהראן, המתמודדת עם אי-שקט פנימי שגבה על פי ההערכות כ-30 אלף קורבנות מאז ינואר 2025, מנהלת מו״מ על עצם הישרדותה. הצעתה הנגדית מתמקדת בהקלה מיידית בסנקציות ובהפשרת כ-100 מיליארד דולר בנכסים מוקפאים בחו״ל. איראן מסרבת לפרק את “הקניין הרוחני” שצברה בתחום הגרעין, ורואה במעמדה כמדינת סף ערובה יחידה מפני החזרת סנקציות בעתיד.
בעוד וושינגטון וטהראן מחליפות איומים, קטאר מפעילה את “מערכת האינסטלציה הפיננסית” המאפשרת את המשך הסטטוס קוו. השפעתה אינה נשענת על עוצמה צבאית, אלא על יכולתה להפוך עצמה למוקד הסליקה הבלעדי של מתיחויות המזרח התיכון.
קטאר פיתחה מודל של “נזילות מתווכת”. באמצעות תיווך בעסקאות דוגמת הפשרת ששת מיליארדי הדולרים ב-2023, נוצר תקדים שלפיו ביטחון המערב “נרכש” למעשה דרך חשבונות הנתונים לשליטה קטארית.
גם בשיחות הנוכחיות בז’נבה משמשת קטאר ערב להסדר המוצע, קו אשראי הומניטרי בהיקף 15 מיליארד דולר לטהראן. בכך היא מקבלת בפועל זכות וטו על יעילות הסנקציות האמריקאיות: אם ארה״ב תלחץ יתר על המידה, דוחה יכולה לאיים בהקפאת התיווך, ולהותיר בפני וושינגטון חלופה צבאית בלבד, מסלול שממשל טראמפ מבקש להימנע ממנו כל עוד הדבר אינו הכרחי.
ארה״ב תלויה פיזית בקטאר דרך בסיס אל-עודייד, המתקן הצבאי האמריקאי הגדול ביותר באזור. קטאר מנצלת נוכחות זו כ“מגן ריבוני”: היא שומרת על קשרים עמוקים עם איראן ואף מארחת משרדים פוליטיים של ארגונים כמו חמאס, ובו בזמן נהנית ממעמד של “בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט״ו”. כך נוצרת קיפאון אסטרטגי בוושינגטון: ארה״ב אינה יכולה לפעול נגד האינטרסים הפיננסיים הקטאריים-איראניים מבלי לסכן את הבסיס שממנו תידרש לפעול צבאית נגד איראן.
השפעתה של קטאר חודרת גם לליבת העוצמה הרכה האמריקאית. בשנת 2025 בלבד הייתה קטאר המקור הזר הגדול ביותר לתרומות לאוניברסיטאות בארה״ב, עם למעלה מ-1.1 מיליארד דולר. באמצעות מימון מוסדות מובילים כמו MIT, סטנפורד וקרנגי מלון, מבטיחה דוחה אקלים אינטלקטואלי אוהד, או לפחות ניטרלי, כלפי מדיניות “הניטרליות” שלה ושותפותה עם טהראן.
אם ארה״ב “לכודה” בשל אילוצי לוגיסטיקה צבאית, האיחוד האירופי לכוד בשל אנרגיה ושחיקה מוסדית. עד 2026, ניסיונות האיחוד לגוון את מקורות האנרגיה לאחר ההתרחקות מרוסיה הובילו אותו ישירות לצוואר בקבוק קטארי.
האיחוד נשען כיום על קטאר כחלק משמעותי מאספקת הגז הטבעי הנוזלי (LNG) שלו. עם הגדלת התפוקה ל-126 מיליון טון בשנה ב-2026, החליפה קטאר למעשה את “הדוב הרוסי” ב“בז הקטארי”.
כאשר האיחוד האירופי ביקש בסוף 2025 להטיל מסים סביבתיים מחמירים יותר על יבוא גז, דוחה הגיבה ב“בדיקת מציאות שוק”, והבהירה כי ניתן להסיט בקלות אספקה לשווקים אסייתיים צומחים. מאחר שקטאר חולקת עם איראן את שדה הגז סאות’ פארס/נורת’ דום, הגדול בעולם, כל צעד אירופי נגד הכלכלה האיראנית עלול לערער בעקיפין את יציבות השדה שמחמם את בתי אירופה.
פרשת השחיתות שטלטלה את הפרלמנט האירופי ב-2022 לא נפתרה, אלא הוטמעה במערכת. נכון ל-2026, “הוועדה המייעצת להתנהלות חברי הפרלמנט” נותרה גוף שבו חברי פרלמנט שופטים את עמיתיהם. חקירות בעניינם של אישים כמו אווה קאילי חשפו כי כספים קטאריים שימשו לשיפור תדמיתה של קטאר, ובהרחבה, גם של יחסיה הפרגמטיים עם איראן.
התוצאה היא מדיניות חוץ אירופית שמרבה להצהיר על זכויות אדם אך נוקטת קו רך כלפי קטאר. בעוד האיחוד מגנה את דיכוי המפגינים באיראן, הוא ממשיך לחתום על חוזי LNG ל-27 שנה עם דוחה, ובכך מממן בפועל את המתווכים המספקים לטהראן חבל הצלה כלכלי.
המצב הנוכחי הוא יצירת מופת של מדינאות קטארית. דוחה יצרה תלות משולשת: איראן תלויה בה לערוצי מימון ותמרון דיפלומטי; ארה״ב תלויה בה לבסיסים אזוריים ולמוצא דיפלומטי של הרגע האחרון; והאיחוד האירופי תלוי בה להישרדות אנרגטית, ואף, בעבר, לשימור מעורבותם של נבחריו.
עם פקיעת האולטימטום בן 10-15 הימים בתחילת מרץ 2026, העולם עוקב בדריכות אם ה“עסקה הגדולה” תצא לפועל. אך כבר עתה ברור מי המנצחת האמיתית: בין אם ייחתם הסכם ובין אם יישמעו הפצצות, קטאר ביססה את עצמה כשחקן “גדול מכדי ליפול” בזירה הגלובלית של המאה ה-21.
