לישראל תמיד היה עונש המוות כעונש אפשרי עבור עבירות מסוימות. אז מדוע החוק החדש בנוגע לעונש המוות מעורר כזה רעש?
בניגוד לחששות הרווחים, עונש המוות בישראל לא הוגבל רק להעמדה לדין של פושעי מלחמה נאצים (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י–1950) או אנשים המבצעים רצח עם (חוק מניעת השמדת עם, תש"י–1950). אלא שעונש המוות הוא עונש שנקבע גם עבור עבירות מסוימות בחוק העונשין הרגיל של ישראל משנת 1977, כגון פגיעה בריבונות המדינה (סעיף 97) וסיוע לאויב במלחמתו נגד ישראל (סעיף 99).
עונש המוות הוא גם עונש שנקבע בחוק השיפוט הצבאי (סעיף 43), עבור עבירת בגידה. בנוסף, תקנות ההגנה משנת 1945, שנחקקו על ידי הבריטים בתקופת המנדט ולאחר מכן אומצו על ידי ישראל, קובעות גם הן עונש מוות עבור עבירות מסוימות.
בנוסף לחוקי הכנסת, ביהודה ושומרון עונש המוות הוא גם עונש שנקבע עבור מגוון עבירות, בין אם מכוח תקנות ההגנה הבריטיות (שגם הן בתוקף באזור), החוק הירדני (שנחקק בתקופת השליטה הירדנית באזור בין השנים 1948–1967 ונשאר בתוקף חלקי), או חקיקה צבאית שנחקקה על ידי ישראל מאז 1967.
עם כל ההוראות הללו, מדוע ישראל זקוקה לחוק חדש?
התשובה היא שלמרות שהחוקים השונים סיפקו את עונש המוות כאפשרות תיאורטית, הממסד המשפטי הישראלי, לכל הפחות בשתיקת ממשלות ישראל, מנע את הפעלתו בפועל. הממסד המשפטי הפרוגרסיבי בישראל מעולם לא אהב את עונש המוות ועשה כל שביכולתו למנוע את השימוש בו. המערכת הייתה פשוטה. באופן טבעי, עונש מוות יכול להינתן רק על ידי בית משפט. בבית המשפט, המדינה מיוצגת על ידי התביעה. נהלים פנימיים בתוך התביעה אסרו על כל תובע לבקש עונש מוות ללא אישור מוקדם.
כדי לקבל אישור, היה על התובע ליזום את ההליך. בכך, הוא היה מסומן אוטומטית כ"אחד מהם", אחד מהקיצונים הנתפסים, אדם פרימיטיבי שעדיין לא ראה את האור הפרוגרסיבי. לכן, כמעט אף תובע לא העלה את הנושא.
במקרים מסוימים, השופטים דווקא לקחו את עצמם ואת החוק ברצינות. לאחר שהרשיעו מחבלים ברצח המוני, הם הטילו עונש מוות גם ללא בקשת התביעה. בתי המשפט לערעורים, לבקשת התביעה עצמה, מיהרו להסכים להתעלם מהחוק, וקבעו כי ניתן להטיל עונש מוות רק אם התביעה ביקשה זאת במפורש.
פתגם עברי אומר שכאשר רוצים להפוך גישה למוגנת לחלוטין, "מוסיפים חגורה על השלייקעס". כדי לוודא שלא תהיה שום חריגה, בעלי הסמכות הוסיפו שורה של מגבלות נוספות. אלה כללו, ביהודה ושומרון, הגבלת הסמכות להטיל עונש מוות להרכב שופטים שכל אחד מהם מחזיק לפחות בדרגת סגן-אלוף, וכן דרישה שכל ההחלטות יתקבלו פה אחד.
מיותר לציין שהסיכוי לראות עדר אמיתי של חד-קרנים צועד, עושה צעד מהיר ברחובות מרכז ירושלים תוך שירת התקווה, היה גבוה יותר מאשר להגיע לנסיבות שבהן ניתן יהיה בפועל להטיל עונש מוות.
בינתיים, עשרות אלפי ישראלים נרצחו על ידי מחבלים פלסטינים ותומכיהם. הרוצחים שנעצרו נעצרו כמובן, הוגשו נגדם כתבי אישום, הם הורשעו ונידונו למאסרי עולם. אך הם מעולם לא ריצו את עונשם במלואו, וכנראה שניתן לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן מחבלים פלסטינים מתו בכלא מזקנה.
בפועל, הפלסטינים חוגגים לפחות חמישים מקרים שונים שבהם ישראל שחררה מחבלים, כולל רוצחים, או כפי שהם מכונים בישראל, "מחבלים עם דם על הידיים".
כבר בשנת 1970 הבינו המחבלים הפלסטינים את הרגישויות של החברה הישראלית והחלו לחטוף ישראלים כדי לבצע סחר חליפין בתמורה לשחרור מחבלים. בתחילה המחיר היה נמוך יחסית, אך עם ההצלחה הגיע תיאבון הולך וגדל. כך, בעוד ששחרור של מחבל רוצח אחד הספיק כדי להבטיח את החזרתו של שמואל רוזנווסר בשנת 1970, עד 1985 המחיר כבר עלה ל־1,150 מחבלים בתמורה לשישה ישראלים. בשנת 2011 המחיר כבר הגיע ל־1,027 מחבלים עבור חטוף אחד בלבד.
בעוד ששחרור מחבלים בתמורה לחטופים נתן תוצאה כלשהי, גם אם במחיר כבד, אלפי מחבלים רוצחים שוחררו במסגרת "תהליך השלום". המחבלים שוחררו. השלום מעולם לא הגיע.
בין אם שוחררו במסגרת תהליך שלום מדומיין או בתמורה לחטופים, המחבלים חזרו במהירות לטרור. לפי נתונים שנמסרו לאחרונה על ידי ראש שירות הביטחון הכללי, לפחות 82 אחוז מהמחבלים ששוחררו בעסקת שליט בשנת 2011 חזרו לטרור.
כאן טמון אחד היסודות של החקיקה החדשה.
אין ספק שיש מאות מחבלים קנאים שמוכנים להקריב את חייהם כדי לבצע פיגועים. עם זאת, בהתבסס על כמעט שלושה עשורים של ניסיון, ניתן לומר בבירור שהם מיעוט קטן. על כל מחבל מתאבד, יש שפע של מחבלים אחרים שאינם רוצים למות. מגייסים, יצרני מטענים, מתכננים, מובילים, מממנים וכן הלאה וכן הלאה.
המחבלים אינם חוששים להיתפס. בכלא הם מתעשרים מתשלומי הטרור של הרשות הפלסטינית במסגרת מדיניות התגמול לרוצחים, ומבססים את מעמדם כפעילי טרור, תוך שהם פשוט ממתינים ליום שבו חבריהם יחטפו מספיק יהודים כדי להבטיח את שחרורם.
החקיקה החדשה קובעת עונש מוות עבור רצח שבוצע כמעשה טרור. ההבנה הבסיסית היא שמערכת הענישה הנוכחית פשוט אינה מרתיעה את המחבלים. המטרה היא לשנות את המשוואה. מעתה, רוצחים מחבלים לא יראו בכלא תחנת מעבר, אלא יעד סופי שממנו אין חזרה. המחבלים שאינם רוצים למות ייאלצו לשקול מחדש את מעשיהם. חיים ללא ספק יינצלו.
החוק גם מבטל דרישות שהיו בלתי אפשריות ליישום, ומבהיר כי השופטים רשאים להטיל עונש מוות גם בהיעדר בקשה מצד תביעה רופסת והססנית.
אחד העקרונות הבסיסיים של המשפט הפלילי אוסר על חקיקה פלילית רטרואקטיבית. האיסור כולל גם קביעת עבירה חדשה בעלת תחולה למפרע, כלומר הפללת מעשה שבזמן ביצועו לא היה עבירה, וגם קביעת ענישה חמורה יותר שתוחל על עבירות שבוצעו לפני תיקון החוק.
העובדה שלישראל היו מספר הוראות חוקיות הנוגעות לעונש המוות עוד לפני 7 באוקטובר 2023 משמעותה שניתן להעמיד לדין את המחבלים שהשתתפו בטבח בעבירות שעונשן מוות, ואף לגזור עליהם עונש מוות בפועל, מבלי שישראל תפר סטנדרטים בינלאומיים מוכרים.
במהותו, ניתן לחלק את החוק החדש לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בתיקון החוק ביהודה ושומרון. החלק השני עוסק בתיקון החוק בישראל, כפי שמוגדרת בגבולות קווי שביתת הנשק של 1948–1949. החלק השלישי עוסק בעיקר בהיבטים הלוגיסטיים של ביצוע העונש האפשרי.
ביהודה ושומרון, החוק לא יתנה עוד את הטלת עונש המוות בעבירת רצח בכך שהדיון יתנהל בפני הרכב שופטים שכולם בדרגת סגן־אלוף לפחות. ההחלטה להטיל עונש מוות תתקבל ברוב דעות, כפי שנהוג בישראל. סמכותו של בית המשפט לא תהיה תלויה עוד בבקשה מצד התביעה. עונש המוות יהיה עונש ברירת המחדל, אלא אם כן בית המשפט ימצא טעמים מיוחדים להסתפק במאסר עולם.
בישראל, בנוסף לעבירות האחרות, לבית המשפט תהיה כעת גם הסמכות להטיל עונש מוות על רצח שבוצע כמעשה טרור.
ההבדל המרכזי בין שתי המסגרות המשפטיות נוגע לסמכות לשנות את גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט. ביהודה ושומרון, מחבל שנידון למוות לא יוכל לקבל כל שינוי בעונשו, לא במסגרת ערעור ולא באמצעות הליך מנהלי. לעומת זאת, מחבל שנשפט בישראל יכול לערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין, ואם נגזר עליו עונש מוות, תמיד תהיה לו האפשרות לפנות לנשיא המדינה בבקשה להמתקת עונשו.
למרות שהחוק נועד להרתיע מחבלים פלסטינים ותומכיהם מרצח יהודים, האיחוד האירופי ואחרים יצאו נגדו בחריפות. הם תולים את התנגדותם בכך שהחוק יוזם וקודם, לעיתים תוך שימוש בגימיקים פרובוקטיביים, על ידי מה שהם מכנים "שר הימין הקיצוני" איתמר בן גביר, וכן בהתנגדות עקרונית לעונש מוות. אולם לטענת הכותב, האירופים מסתירים שוב אג’נדה בעייתית יותר.
מה שהאירופים באמת אומרים הוא שהם מצפים שהמחבלים הפלסטינים ימשיכו לרצוח יהודים, ושעל היהודים המטרידים להימנע מנקיטת צעדים שירתיעו אותם. לכן, האיחוד האירופי קרא בפומבי לישראל להימנע מהעברת החוק.
הצביעות האירופית בולטת במיוחד. בעוד שהם מנסים להתערב בתהליך החקיקה הריבוני של ישראל, האירופים אינם קוראים בגלוי לארגון לשחרור פלסטין או לרשות הפלסטינית לבטל את מדיניות התגמול לטרור, אינם קוראים להם להפסיק הסתה לטרור ואינם דורשים מהם להפסיק להאדיר טרור. יתרה מכך, הם מממנים בפועל את מערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, המחנכת ילדים פלסטינים לשנאה, להרוג ולהיהרג.
כפי שקורה לעיתים קרובות מדי, ההטיה של האיחוד האירופי נגד ישראל ובעד הטרור הפלסטיני מוצגת כאן במלואה.
כעת, לאחר שהחוק עבר, חלק מהאירופים עשויים להיות מופתעים לגלות שהשמיים לא נפלו. לעומת זאת, ייתכן כי הימים שבהם מחבלים פלסטינים רצחו ישראלים ללא הרתעה מתקרבים לסיומם.
