ביום שאחרי 7 באוקטובר, כאשר מדינת ישראל עוד ניסתה לאסוף את עצמה מההלם והטראומה של הטבח, שגיב אסולין כבר הביט הרחק מעבר לגבול רצועת עזה. לא אל המנהרות, לא אל חיזבאללה ואף לא ישירות אל טהרן. בעיניו, הזירה האמיתית שנחשפה באותו בוקר הייתה רחוקה אלפי קילומטרים, בקמפוסים של אוניברסיטאות אמריקאיות, בשיח התקשורתי במערב, ובשתיקה הרועמת של מוסדות אקדמיים, תרבותיים ופוליטיים.
“ביום שאחרי הטבח כבר הייתה מערכת מוכנה, מתוזמנת, מאורגנת. זה לא קרה במקרה”, אומר אסולין, בכיר לשעבר במוסד וכיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. לדבריו, בעוד ישראל נערכה למערכה צבאית, אויביה הפעילו זירה אחרת לגמרי: זירת התודעה, ההשפעה והלגיטימציה. הוא מכנה אותה “החזית השמינית”, חזית שאינה נראית לעין, אך מסוכנת יותר מכל זירה פיזית מוכרת. “ובחזית הזו”, הוא קובע, “ישראל מפסידה”.
הסברה היא מגננה
עד לאחרונה שמו של שגיב אסולין היה מוכר בעיקר למעטים. רוב חייו הבוגרים עברו הרחק מאור הזרקורים, בשירות ארוך במערכת הביטחון. עיסוקו המרכזי היה באיומים אסטרטגיים, ובראשם איראן, מתוך הבנה שמלחמות אינן מוכרעות ביום שבו נפתחת האש, אלא שנים רבות קודם לכן, בתהליכים שקטים, סבלניים ולעיתים בלתי נראים.
“כל חיי עסקתי באיומים שמדינת ישראל מגדירה כאיומים קיומיים”, הוא מסביר. “וכשמדינה מגדירה משהו כאיום, היא יודעת לבנות לו מענה”. אלא שלדבריו, המענה הזה לא נבנה בחזית התודעתית. להפך: במשך שנים הזירה הזו טופלה כנספח, כבעיה של ‘הסברה’, ולא כזירת לחימה של ממש.
את תפקידו הרשמי במוסד סיים אסולין לאחרונה. בחודשים שקדמו לכך כבר שימש חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, כמעין תקופת מעבר. מאז 7 באוקטובר הפך לדמות קבועה בשיח הציבורי, באולפנים ובכנסים, לא כפרשן ביטחוני קלאסי, אלא כמי שמתריע שישראל עלולה לנצח בשדה הקרב ולהפסיד במערכה אחרת.
“הטריגר היה 7 באוקטובר”, הוא אומר. “ביום שאחרי הטבח נחשפה קונספציה הרבה יותר גדולה מזו שדיברו עליה. קונספציה תודעתית. אתה קם בבוקר ורואה הפגנות מתוזמרות בקמפוסים בארצות הברית. זה לא אירוע ספונטני. זו מערכת שעובדת שנים”.
מלחמה על התודעה
בחזית השמינית, כהגדרתו של אסולין, מתנהלת מלחמה כוללת בשטח התודעה: רשתות חברתיות, קמפוסים, כלכלה, דיפלומטיה רכה, עיצוב דעת קהל והשפעה על מקבלי החלטות. “זו מלחמה נגד מדינת ישראל, נגד הציונות ונגד העולם המערבי בכלל”, הוא אומר. “ובתוך זה גם נגד יהדות התפוצות”.
למה לקרוא לזה חזית? “כי זו חזית לכל דבר. ישראל נלחמה בשבע חזיתות צבאיות וברובן היא מנצחת. אבל בחזית הזו אנחנו מובסים”.
הכשל, לדבריו, מתחיל כבר ברמת ההגדרה. בישראל מכנים את הזירה הזו “הסברה”, מונח שהוא רואה בו טעות תפיסתית עמוקה. “הסברה היא משהו שאתה עושה אחרי שטעית. זו מגננה, כמעט התנצלות. אתה מסביר למה עשית. ברגע שאתה יוצא מנקודת המוצא הזו, אתה כבר בנחיתות”.
מה שלא הוגדר, לא טופל
הטענה המרכזית של אסולין פשוטה: מה שלא מוגדר כאיום, לא זוכה למענה. מתוך האבחנה הזו נולדה יוזמה שאפתנית וחריגה בנוף הפוליטי-אידיאולוגי: הקונגרס הציוני הלא-יהודי הראשון.
הקונגרס, שהוקם יחד עם שותפים אמריקאים וישראלים, מבקש לארגן את בעלי הברית של הציונות, הפעם לא יהודים, לכוח מתואם. מנהיגים נוצרים אוונגליסטים, אנשי תרבות, מובילי דעת קהל ואנשי ציבור אמריקאים, המייצגים קהלים של מאות מיליונים, מתכנסים סביב תפיסה אחת: ישראל היא קו החזית של המערב.
“אין לנו יותר פריבילגיה לפעול באופן תגובתי”, מסביר אסולין. “הצד השני בנה רשתות, ארגונים, שפה. אנחנו הסתפקנו בהסברה. קונגרס הוא אמירה: יש כאן תפיסה, זהות משותפת ומחויבות ארוכת טווח”.
לא רק אנטישמיות, מאבק מערבי
אסולין אינו מציע פתרון קסם, אלא שינוי פרדיגמה: מעבר מחשיבה צבאית טקטית לחשיבה אזרחית-אסטרטגית, שמבינה שהמאבק על ישראל מתנהל הרבה מעבר לגבולותיה.
לדבריו, אין מדובר רק בגל אנטישמיות, אלא בגל עצום של אנטי-מערביות והתנגדות לערכים מערביים. “ישראל אינה הסיפור עצמו, אלא סימפטום. כלי משחק בתוך מאבק רחב הרבה יותר נגד העולם המערבי”.
הטעות החוזרת, לדבריו, היא הניסיון למקם את המאבק כמאבק יהודי בלבד. בפועל, הוא מזהיר, מדובר במתקפה אידיאולוגית רחבה מצד גורמים אסלאמיים רדיקליים ותנועות פרוגרסיביות קיצוניות גם יחד.
איראן, קטאר והמלחמה הארוכה
גם איראן, כמובן, נמצאת בלב התמונה. אלא שבעיני אסולין, ההתמקדות בגרעין, טילים ושלוחות צבאיות מחמיצה את עיקר העניין. “איראן מנהלת מלחמה ארוכת טווח על התודעה המערבית. היא מנסה לערער את היכולת של המערב להבין את עצמו, דרך מושגים כמו צדק, דיכוי וקולוניאליזם”.
בתוך כך, הוא מצביע גם על קטאר כשחקן מרכזי. “קטאר אינה מתווכת תמימה. היא משקיעה הון עתק באקדמיה, בתקשורת ובחברה האזרחית, לא כדי לירות כדור אחד, אלא כדי לעצב שיח. כשקמפוסים שלמים מדברים באותה שפה, זה לא מקרי”.
אופטימיות זהירה
לסיום, אסולין נשמע אופטימי, אך מותנה. “אנחנו יכולים לנצח בכל החזיתות הפיזיות. אבל אם ימוטטו אותנו מבפנים, אם ינצחו את הציונות ואת מהות מדינת ישראל דרך עולמות התודעה וההשפעה, זה כבר לא משנה כמה ננצח מבחוץ”. 7 באוקטובר, לדבריו, הציב מראה בפני מדינת ישראל והעם היהודי. “הוא חשף את התוכנית. עכשיו השאלה אם נבין שהחזית השמינית היא איום קיומי, ונפעל בהתאם”.
הכתבה המקורית פורסמה במעריב, בתאריך 3 בפברואר 2026.
