טבח הדמים ב-7 באוקטובר 2023, וכל מה שבא בעקבותיו, היו אמורים לעורר חלום של שלום. לכל מי שיש לו מצפון, הזוועה תספיק כדי לומר: "לעולם לא עוד". אבל זה לא מה שקרה. כששואלים ישראלים מה שלומם, ה"בסדר, תודה" האוטומטי שלהם כבר לא נכון; זו רק מוסכמה חברתית. נשמותיהם נותרו מזועזעות.
אבל מעבר לחלוקה, בשטחים הפלסטיניים, התמונה מטרידה הרבה יותר. על פי סקר שנערך לאחרונה על ידי המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים, 59% מהפלסטינים החיים תחת הרשות הפלסטינית – כלומר ביהודה ושומרון – סבורים שההחלטה לבצע את הטבח ב-7 באוקטובר הייתה "נכונה". בעזה 44% הסכימו.
מזעזע עוד יותר הוא ש-54% מאשימים את ישראל בסבל הפלסטיני, בעוד שרק 14% מאשימים את חמאס. ולכן עלינו לשאול: על איזה שלום אנחנו מדברים? זו שהאו"ם, אירופה ונשיא צרפת עמנואל מקרון מטיפים לה בלי סוף – "שתי מדינות לשני עמים"? לא רק שהוא חסר ריאליזם; רוב הפלסטינים דוחים אותה על הסף.
אותו סקר מראה כי 40% מהפלסטינים מאמינים שמדינה עצמאית חייבת לבוא באמצעות מאבק, ולא באמצעות משא ומתן; בעזה, 35% אומרים אותו הדבר. אלה אינם מספרים שוליים – הם מייצגים חברה שעדיין מוקסמת ממיתוס ה"התנגדות", ולא מרעיון הדו-קיום.
כפי שציין העיתונאי הישראלי עמית סגל, מאמרה של שני מור "אקסטזה ואמנזיה" (שפורסם במוזאיק) מסביר היטב את התופעה הזו: שיכרון האלימות, חוסר היכולת של חלקים בעולם האסלאמי – וזה הפלסטיני בפרט – להפריד בין ההיסטוריה לרגש הדתי.
ה"אקסטזה" של הג'יהאד ניכרה ב-7 באוקטובר, בסרטונים של צעירים קוראים להוריהם להתפאר בכך שהם הורגים יהודים במו ידיהם, ובאספסוף שמריע לילדות ישראליות חטופות ברחובות עזה.
אפילו אקדמאים במערב, כמו ראסל ריקפורד מקורנל, חשפו את אותה מחלה מוסרית כשכינה את הטבח "מלהיב".
המלחמות הערביות-פלסטיניות תמיד התנהלו לפי התסריט הזה: התפרצות ראשונית של אקסטזה רצחנית ואובדנית, ואחריה תבוסה מוחצת – מלחמת העצמאות (1948), מלחמת ששת הימים (1967), האינתיפאדות ועכשיו מלחמת ה-7 באוקטובר. עם זאת, מכל כישלון, מה שנותר בזיכרון הוא הריגוש שבאלימות, לא המחיר שלה.
הלך הרוח הזה, ששורשיו נעוצים בחלום להרחיב את דאר אל-אסלאם (ארץ האסלאם) על ידי מחיקת דאר אל-חרב (ארץ המלחמה), הופך כל הצעת שלום לבגידה, וכל מעשה טרור לגאולה.
בינתיים, מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם הופכים את המוסר על ידי הסוואה של פולחן המוות הזה בשפה של "זכויות אדם". התוצאה היא מה שהאינטלקטואל הערבי פואד עג'מי כינה "ארמון החלומות" שהפך למלכודת מוות.
ה"דה-רדיקליזציה" המדוברת הדרושה לתהליך השלום אינה נראית באופק. כפי שסקר זה מבהיר, המכשול אינו ההתנחלויות או הגבולות של ישראל – אלא תרבות השנאה עצמה.
עד שזה לא ישתנה, השלום יישאר בגדר אשליה מערבית.
מאמר זה הופיע במקור ב-JNS.org ב-1 בנובמבר 2025.
