המכונה האידאולוגית והאינדוקטרינטיבית המערבית נראית כמי שפועלת שעות נוספות. מדי יום אנו עדים לתופעה המונית של האשמות חד-צדדיות ומכוונות, המופנות אך ורק נגד ישראל, בטענה להפרות זכויות אדם כלפי פלסטינים.
רשתות חברתיות מוטות בגלוי, כלי תקשורת בינלאומיים שבעבר נחשבו למכובדים, גופים של האו״ם בעלי הטיה פוליטית, ועדות לזכויות אדם, מנהיגים ופרלמנטרים לאומיים ובינלאומיים הנתונים ללחץ פוליטי ולהשפעה, סטודנטים ואנשי סגל אקדמי מוסתים, וסלבריטאים מעולם הבידור הבורים לחלוטין – כולם מאשימים את ישראל, ללא מחשבה, בפשעים כגון רצח עם, אפרטהייד, אפליה, אכזריות ופעולות צבאיות בלתי־מידתיות.
למרבה הפלא, כל אותם “מופתים של מוסר בינלאומי” נראים כעיוורים באופן סלקטיבי לזכויות האדם של כל יתר בני האדם בעולם – למעט הפלסטינים. הם מתעלמים מ־
מצוקתם של מיליוני אזרחים איראנים הנתונים, בזמן אמת, לשעבוד אכזרי יומיומי ולהרג המוני של אלפים מהם.
השחיטה השיטתית של עשרות אלפי אזרחים מקבוצות אתניות לא־ערביות בסודן, בדרפור ובאל־פשיר בשנת 2025. מספרי ההרוגים והפצועים האזרחיים הגבוהים ביותר בשנת 2025 במלחמה בין אוקראינה לרוסיה.
אלימות שיטתית ודיכוי מדינתי במיאנמר נגד הרוהינגיה ומיעוטים אתניים אחרים. זוועות המוניות בניגריה במתקפות של בוקו חראם וארגונים קיצוניים נוספים. טבח נוצרים בכנסיות ובבתי חולים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. פגיעה מכוונת באזרחים והוצאות להורג ללא משפט בטנזניה בידי כוחות הביטחון במהלך מהומות הקשורות לבחירות.
הצביעות והסטנדרטים הכפולים של הטוענים להגנה על זכויות אדם אוניברסליות זועקים לשמיים. הם מתעלמים במפגיע ואף מכחישים את זכויות האדם וההגנות של ישראל ושל אזרחיה – אותן זכויות עצמן שעליהן הם מתעקשים, בלהט רגשי, בשם הפלסטינים.
המקהלה הבינלאומית המוסתת, המנוהלת פוליטית והצבועה של מאשימי ישראל, מטיחה בה באובססיביות ובהגזמה האשמות חד־צדדיות, תוך התעלמות בוטה מהעובדה שגם ישראל ואזרחיה זכאים לא פחות לזכויות אדם.
כך הפכו סטנדרט מוסרי והומניטרי שאמור להיות מוכר ומיושם באופן אוניברסלי ושוויוני – לנשק פוליטי ציני וחד־צדדי, המכוון במתכוון אך ורק נגד ישראל. הם מתעלמים מהעובדה שהציבור בישראל סובל ממעשי טרור מתמשכים ויומיומיים מצד ארגוני טרור פלסטיניים וקנאים אסלאמיסטיים, הפועלים בהסתה, בעידוד ובמימון הן של ההנהגה הפלסטינית והן של המשטרים האסלאמיסטיים של איראן, קטאר וטורקיה התומכים בהם.
הרושם המתקבל ממכונת האינדוקטרינציה הבינלאומית המסיבית והמניפולטיבית, המתמקדת בישראל בלבד, הוא שהיא בחרה במכוון לשכוח – או להכחיש – את הטבח, האונס, השחיטה, השריפה והעינויים של אלפי ישראלים ואזרחים זרים ב־7 באוקטובר 2023. הם מתעלמים מחטיפתם והחזקתם של מאות בני ערובה, ומהשימוש הציני שעושה ארגון הטרור הפלסטיני חמאס בתושבים הפלסטינים שלו עצמם כמגנים אנושיים.
נקודת מבט צרת אופקים ושטחית זו רואה בישראל את הפושעת הבינלאומית היחידה, העוסקת במסע בלתי־הגיוני של דיכוי זכויות אדם כלפי הפלסטינים.
סיסמאות ומילות באזז
מילות באזז וסיסמאות פופולריות, קלות לשינון ומוכרות בינלאומית, המוטחות נגד ישראל באורח ליברלי ובור, הפכו ללשון המשותפת של מכונת התעמולה המערבית.
“רצח עם”, “אפרטהייד”, “קולוניאליזם”, “גזענות”, “הרעבה”, “קולוניאליזם מתנחלי”, “הרס חסר אבחנה” – כולן מופנות באדיקות, בליברליות ובעקביות אך ורק נגד ישראל. הן נצעקות בהפגנות רחוב על ידי אידיוטים שימושיים בורים ומוסתים, מוצהרות ללא מחשבה בפרלמנטים בידי פוליטיקאים הפועלים מתוך הטיה מפלגתית אנטי־ישראלית ולעיתים אנטישמית, מופיעות בהצהרות ממשלתיות של מנהיגים נאיביים ובלתי־מעודכנים הנכנעים ללחצים פוליטיים פנימיים, ומודגשות בידי בתי משפט וגופים בינלאומיים פוליטיים מאוד, המונחים ומונעים על ידי החלטות פוליטיות של האו״ם ואינטרסים אזוריים פוליטיים וכלכליים מגויסים.
כל זאת מתוזמר באמצעות מערכת שטיפת מוח קפדנית, משומנת היטב וממומנת בנדיבות, היוצאת מקופותיהן של מדינות כמו קטאר, איראן וטורקיה.
אך למרבה הצער, כל זה נספג בהתלהבות ואף זוכה לעידוד מצד מקהלה בינלאומית “ווקית” באירופה ובמדינות מערביות אחרות, המוכנה מרצון להפנים, להפיץ ולכוון תעמולה ושטיפת מוח זו אך ורק נגד ישראל.
חלק מהסיסמאות ומילות הבאזז המטעות והמכוונות במתכוון, שהפכו לשפת היום־יום של תנועת ההסתה האנטי־ישראלית הבינלאומית, חייבות להיחשף באבסורדיות המוחלטת ובחוסר הרלוונטיות שלהן.
רצח עם (Genocide): השימוש הזדוני במילת הבאזז “רצח עם” פוגעני במיוחד ומלאכותי בעליל, שכן הוא הועתק במכוון מהאירועים המחרידים של השואה שביצעו הנאצים במטרה להשמיד את העם היהודי.
המונח “רצח עם” נטבע למעשה ב־1944 בידי המשפטן היהודי־פולני רפאל למקין, כחלק מניסיונו לקדם ניסוח של אמנה בינלאומית שתפליל את מעשי הנאצים נגד היהודים.
הניסיון הציני לארוז מחדש את המונח רצח עם ולהדביקו לישראל הוא שטחי באופן בוטה. הוא אומץ במכוון על ידי דרום אפריקה ביוזמתה להאשים את ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) של האו״ם בהפרת אמנת רצח העם של האו״ם משנת 1948, בגין פעולותיה בעזה.
בעוד שהאשמה פגומה זו מפרשת ביודעין באופן שגוי את הגדרת פשע רצח העם כפי שנקבעה באמנה הבינלאומית עצמה, בית הדין הבינלאומי לצדק בכל זאת דן בטענת דרום אפריקה, הנתמכת על ידי קבוצה תמוהה של כ־14 מדינות עוינות לישראל, שהצטרפו מרצונן לניסיון זה של לינץ’ בינלאומי נגד ישראל. בין מדינות “למופת” אלה ניתן למצוא דוגמאות מזהירות לדמוקרטיה ולערכים הומניטריים כגון ברזיל, קולומביה, אירלנד, מקסיקו, ספרד, טורקיה, בוליביה, צ’ילה, ניקרגואה, לוב, קובה ובלגיה.
מכונת התעמולה הבינלאומית אימצה בנאמנות את היוזמה הפגומה של דרום אפריקה והפכה אותה לקריאת הקרב המרכזית שלה נגד ישראל.
אולי ההיבט האירוני ביותר של ניסיון זה להיפוך בינלאומי של ערכים הוא שבשעה שמדינות אלה, יחד עם המוני המפגינים המוסתים ההולכים בעקבותיהן, מקדמות האשמת רצח עם שקרית ומוטעית נגד ישראל – הן מתעלמות בנוחות מקריאת הקרב הג’נוסידית האסלאמיסטית של חמאס, שהכריזה עם פתיחת מתקפת “מבול אל־אקצא” ב־7 באוקטובר 2024 על השמדת ישראל “מהנהר ועד הים”.
באופן אירוני, בית הדין הבינלאומי לצדק לא התבקש ליזום כל הליך נגד המדינות התומכות בקריאות לרצח עם נגד ישראל, ואף בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) לא התבקש לפתוח בחקירה נגד מנהיגים וגורמים בינלאומיים הקוראים להשמדת ישראל והעם היהודי.
אפרטהייד: לא פחות פוגענית ומלאכותית היא מילת הבאזז “אפרטהייד” המופנית נגד ישראל, אשר בדומה להאשמת רצח העם, הועתקה ונארזה מחדש בניסיון לייחס לישראל את מערכת ההפרדה הגזעית הממוסדת והמעוגנת בחוק של דרום אפריקה לשעבר, שבה נשללו מקבוצה גזעית אחת זכויותיה הפוליטיות והאזרחיות.
מקור התופעה של ייחוס האשמת אפרטהייד לישראל מצוי בהחלטת העצרת הכללית של האו״ם 3379 משנת 1975, שיזמה ברית המועצות לשעבר לפני חמישים שנה. החלטה זו הגדירה את הציונות כגזענות, ובכך העניקה לגיטימציה לאפליה אנטי־יהודית ואנטי־ישראלית מצד האו״ם. באימוץ החלטה זו הפך האו״ם רשמית לכלי הבינלאומי המרכזי ליצירה, קידום ואישור אפליה נגד ישראל. אף שהקביעה הפוגענית של החלטה זו בוטלה ב־1991, הנזק כבר נעשה.
הכפשת ה“אפרטהייד” חזרה לרדוף את ישראל בוועידת האו״ם העולמית נגד גזענות שנערכה ב־2001 בדרבן, דרום אפריקה, שם מקהלה של מנהיגים עולמיים וארגונים לא־ממשלתיים, בהובלת יו״ר אש״ף יאסר ערפאת, האשימו בגלוי את ישראל באפרטהייד. האשמה זו נכללה בהמשך בהצהרת הסיום של פורום הארגונים הלא־ממשלתיים של הוועידה והכתימה למעשה את הוועידה כולה.
השימוש הקליל במונח “אפרטהייד” נגד ישראל מבטא חוסר הבנה מוחלט של התופעה הגזענית ההיא, כמו גם אי־הבנה רחבה עוד יותר של אופייה של ישראל כחברה פתוחה, פלורליסטית, ליברלית ודמוקרטית.
כל השוואה בין ישראל למשטר האפרטהייד לשעבר בדרום אפריקה נדחתה באופן מוחלט על ידי מי שמכיר מקרוב את מערכת האפרטהייד, ובמיוחד על ידי דרום אפריקאים. מטרת תעמולה זו, מעבר לדה־לגיטימציה של עצם קיומה של מדינת ישראל, היא מניפולציה צינית של הקהילה הבינלאומית ועידוד הטלת משטר סנקציות בינלאומי על ישראל, בדגם הסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה בעבר.
האשמה שקרית זו מתעלמת ביודעין מהעובדה שישראל היא חברה רב־גזעית ורב־צבעונית. אזרחיה ותושביה הערבים של ישראל נהנים משוויון חוקתי ומחופש ביטוי. הם מפעילים נוכחות פוליטית חזקה ומשפיעה בכנסת. אזרחים ערבים ממלאים תפקיד מרכזי בכל תחומי החברה הישראלית. שופטים ערבים מכהנים במערכת בתי המשפט בישראל, כולל בבית המשפט העליון. ערבים ישראלים משמשים כראשי מחלקות וכסגל בכיר בבתי חולים ובאוניברסיטאות בישראל. בדומה לכך, ערבים משרתים בשירות הדיפלומטי והקונסולרי של ישראל, וכן ממלאים תפקידים בכירים במשטרה ובצבא.
לכל עדה דתית בישראל יש מערכת בתי דין דתיים משלה, המיישמת בהתאמה ובשוויון את דיני השריעה, הדין הקנוני, הדין הדרוזי והדין היהודי.
בניגוד למדינות ערביות ואחרות שבהן דת אחת מוכרזת כדת המדינה, או למדינות מערביות שבהן הנצרות היא הדת הדומיננטית, או אף למדינות מוסלמיות כגון איראן וערב הסעודית שבהן אזורים, ערים וכבישים מסוימים מוגבלים ל“מוסלמים בלבד”, ושבהן נשים נחשבות לאזרחיות סוג ב’ והומוסקסואלים נחשבים לפושעים – החוק הישראלי מכיר ביהדות, באסלאם ובנצרות כדתות רשמיות ומבטיח חוקתית חופש ושוויון מלאים לכול.
חלק מארגוני זכויות האדם ומקורות תקשורת מבססים את טענת ה“אפרטהייד” שלהם על ההאשמה שישראל מקיימת מערכות משפט שונות לישראלים ולפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, כולל הגבלות תנועה וגישה לא שוויונית לקרקע, למשאבים או לזכויות פוליטיות.
עם זאת, טענות אלה מתעלמות במכוון מהעובדה שההגבלות שמטילה ישראל באזורים אלה אינן גזעיות כלל, ואינן מפרות ערכי זכויות אדם, אלא נובעות משיקולי ביטחון גרידא, נוכח מצב ביטחוני שבו ציבור פלסטיני עוין, המוסת בידי חמאס וארגוני טרור אחרים, ובתמיכת, עידוד ומימון הרשות הפלסטינית, מבצע מעשי טרור ואלימות. לישראל עומדת הזכות הלגיטימית, על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, להגיב לכך.
הרעבה: האשמת ההרעבה מופיעה שוב ושוב בטענות נגד ישראל במהלך פעילותה הצבאית נגד ארגון הטרור חמאס בעזה.
טענה זו מקודמת בידי ההנהגה הפלסטינית תוך שימוש בסטטיסטיקות כוזבות, וזוכה לתמיכה מצד תקשורת ערבית וזרה, האו״ם, וכן גופים בינלאומיים אחדים, לרבות תובע בית הדין הפלילי הבינלאומי.
נוכח מצב הלחימה המתמשך בעקבות טבח 7 באוקטובר 2023, אף שקיימת מצוקה אמיתית מסוימת בקרב האוכלוסייה האזרחית בעזה, אין מדובר בשום אופן במדיניות הרעבה מכוונת. המצוקה נובעת בעיקר מהיעדר חלוקת מזון שכבר נמצא בתוך עזה ומהתנהלות כאוטית של חלוקת הסיוע הנכנס בידי הגופים הבינלאומיים האחראים לכך. זאת, נוסף לעובדה שמשאיות סיוע ותכולתן נתפסות באופן שיטתי ובכוח בידי חמאס, ונמכרות בשווקים המקומיים במחירים מופרזים.
הכפשת ה“הרעבה” מועצמת בקהילה הבינלאומית ומקושרת להאשמות רצח העם שצוינו לעיל, בטענה שמניעת סיוע הומניטרי וגישה למזון, מים, תרופות וציוד רפואי הם חלק ממדיניות הרעבה. טענה זו קיבלה ביטוי פורמלי בצו המעצר המושפע פוליטית שהוציא תובע ה־ICC בנובמבר 2024 נגד ראש ממשלת ישראל נתניהו, שבו צוין במפורש פשע המלחמה של הרעבה כשיטת לחימה.
האשמות ההרעבה מתבססות בעיקר על מחקר מאוגוסט 2025 של “ועדת בחינת הרעב” המקושרת לאו״ם, מחקר שנפסל לאחר מכן ואשר ספג ביקורת בינלאומית חריפה בשל פגמים מתודולוגיים חמורים ושגיאות, שנעשו כולם בניסיון לעצב הן את הנתונים והן את המתודולוגיה כך שיתמכו במסקנותיו.
למרות ההאשמות בדבר מניעה מכוונת של סיוע הומניטרי והרעת האוכלוסייה הפלסטינית, ישראל הדגישה שוב ושוב כי היא מאפשרת מעבר מהיר וללא הפרעה של סיוע הומניטרי לאזרחים ברצועת עזה.
האשמת הרעב בעזה ביולי 2025 הוכחה כשקרית, על פי נתוניו של האו״ם עצמו. תוכנית המזון העולמית (WFP) אישרה פעילות שווקים למזון ברחבי עזה, כולל מכירת סיוע הומניטרי, ובכך סתרה את טענות ההרעבה.
תקיפות חסרות אבחנה או מופרזות, שימוש בלתי מידתי בכוח והרס שרירותי של רכוש
האשמות אלה מופצות באופן קבוע במערב בידי מכונת הדיסאינפורמציה של חמאס, מתוך ידיעה שהן יאומצו במהירות ויוגברו בידי פוליטיקאים וכלי תקשורת הנחושים להשחיר את פניה של ישראל.
במהלך פעולותיה הצבאיות נגד הטרור של חמאס היוצא מעזה, ובהתאם להתחייבויותיה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ישראל עושה מאמצים ניכרים להגביל את פעולותיה כדי להבטיח שפינוי אזרחים שאינם מעורבים מאזורים הנתונים לסכנת לחימה. זאת, חרף השימוש המכוון והבלתי־חוקי בעליל שעושה חמאס באוכלוסייה האזרחית בערים ובכפרים כמגנים אנושיים. השימוש בבתים פרטיים, בתי ספר ובתי חולים, וכן בבניינים רבי־קומות, כמתקני תקשורת, מודיעין, תכנון, אחסון והפעלה טקטיים ואסטרטגיים, הוא שיטת הפעולה המקובלת של חמאס. רשת המנהרות התת־קרקעית העצומה שלו מתחת לריכוזי אוכלוסייה אזרחית ממחישה את זלזולו בכל נורמה הומניטרית.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר שימוש כזה בתשתיות אזרחיות כמגנים אנושיים, ומצדיק פעולה צבאית מידתית המכוונת נגד מטרות צבאיות לגיטימיות, כדי למנוע את המשך השימוש בהן.
במאמציה להרחיק תושבים חפים מפשע מאזורים אלה כדי לאפשר פעולה צבאית נגד מוקדי טרור, נקטה ישראל בכל האמצעים הנדרשים לפי המשפט ההומניטרי לצמצום סבל אנושי. פעולותיה מכוונות אך ורק נגד מטרות צבאיות לגיטימיות.
מסקנה
הגיע הזמן שמדינות וארגונים בקהילה הבינלאומית, כמו גם כלי תקשורת בינלאומיים ופלטפורמות מדיה חברתית מניפולטיביות, יהיו מודעים לאבסורד ולחוסר הפרופורציה הקיצוני בקיבעונם האנטי־ישראלי.
התמקדות בלעדית בהאשמות פגומות נגד ישראל, תוך התעלמות מוחלטת ממעשי אלימות, רצח ודיכוי מתמשכים, מוכחים ורחבי־היקף ברחבי העולם, מעידה על תקדים היסטורי מאיים ומטריד.
הגיע הזמן להחליף חשיבה מניפולטיבית זו ולבחון מחדש את המציאות האמיתית בפרופורציה נכונה והגיונית.
הצביעות הבינלאומית המסיבית בתחום זכויות האדם, באמצעות היפוך מוחלט של ערכים שמטרתו היחידה היא בידוד ישראל, אמורה להיות ברורה מאליה.
אך למרבה הצער – היא אינה.
