כאשר כוחות אמריקניים וישראליים תקפו את איראן בפברואר 2026, פרשנים מערביים החלו מיד לשאול כמה זמן יימשך העימות ומהי “אסטרטגיית היציאה”, או לטעון כי על ארצות הברית להפסיק להיות מעורבת ב“מלחמות נצח” חסרות תוחלת במזרח התיכון. עמדה זו של “לא למלחמות נצח” משקפת דרישה מערבית מודרנית למלחמות סופיות, בניגוד לתפיסת “המלחמה הארוכה” של יריביה. מהקומוניסטים שדגלו ב“עימות ממושך” ועד למשטר האיראני עם הג׳יהאד האפוקליפטי שלו, אויבי המערב האוטוריטריים רואים מלחמה כתהליך הכולל חתרנות והשפעה מתמשכות, המטשטשות את הגבולות בין מלחמה לשלום. כדי להתמודד באופן מציאותי עם עתידו, על המערב להשלים עם גישת “המלחמה הכוללת” הזו.
הציר האנטי-מערבי
ציר סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה נמצא למעשה “במלחמה” עם המערב כבר עשרות שנים. ביטויים אידאולוגיים אנטי-מערביים כמו “קולוניאליזם” ו“אימפריאליזם” מסתירים עימות רחב יותר בין מדינות המתחרות כלכלית ותרבותית, תוך תיאום הולך וגובר להגברת האתגר המשותף שלהן לעוצמה האמריקנית. מחוץ לשדה הקרב הקינטי, פעולות השפעה זדוניות של גורמים זרים מכוונות יותר ויותר לחברה האזרחית בארצות הברית באמצעות מימון עקיף של ארגונים, הפצת דיסאינפורמציה מתואמת וארגון אקטיביזם, במטרה לערער את התמיכה הפנימית במדיניות האמריקנית וליצור פילוגים פנימיים. פעולות אלו ממשיכות את מלחמת החתרנות שהחלה בתקופת המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, כאשר מעצמות קומוניסטיות ראו עצמן מצויות ב“עימות ממושך” מול יריבים “אימפריאליסטיים”. איסלאמיסטים סונים, מהאחים המוסלמים ועד דאעש הסלפי, וכן המשטר האיסלאמי השיעי באיראן, שהושפע עמוקות מהשמאל, אימצו שיטות אלו לניהול “מלחמת הנצח” שלהם: ג׳יהאד.
רציפות המלחמה המזרחית
התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ ביטא את המסורת הצבאית המערבית: מלחמה היא המשך של “הפוליטיקה באמצעים אחרים”, כלי רציונלי וסופי המסתיים בהסכם. התרבות האסטרטגית המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה מניחה כי שלום הוא המצב הטבעי, ומלחמה היא חריגה. נפילת ברית המועצות חיזקה הנחה זו. ספרו של פרנסיס פוקויאמה משנת 1992 “קץ ההיסטוריה” טען כי קריסת ברית המועצות מבשרת את ניצחון הדמוקרטיה הליברלית ואת דעיכת העימות בין מעצמות. בעוד המערב משליך את תפיסת המלחמה הסופית שלו על המזרח, בתחרות שלאחר המלחמה הקרה, המזרח ממשיך לפעול לפי דוקטרינת העימות הממושך. מאו דזה-דונג, ב-1938, טען כי כוחות חלשים יכולים להביס חזקים באמצעות פריסת העימות לאורך זמן ומרחב, כך שהמלחמה הופכת לארוכה, יקרה ומתישה את סבלנות האויב. הדוקטרינה הלניניסטית הוסיפה כי שלום בין קפיטליזם לסוציאליזם הוא תמיד טקטי, לעולם לא סופי.
ברוח זו, העימות הממושך של האיסלאם הוא הג׳יהאד, מלחמת קודש המתנהלת כדי לכבוש שטחים שאינם מוסלמיים. הג׳יהאד מופרע רק באמצעות סולחה, הסכם שלום זמני (או הודנה, קרי הפוגה) ששניהם כלים טקטיים, לא פתרונות קבועים. המהפכה של האייתוללה רוחאללה ח׳ומייני מיסדה תפיסה זו. הן האיסלאמיסטים השיעים והן הסונים חולקים את האמונה כי הג׳יהאד הוא מלחמת נצח, מאבק אלוהי ללא נקודת סיום עד לניצחון מוחלט או קץ הימים. ח׳ומייני הבהיר זאת במפורש: “נייצא את מהפכתנו לכל העולם. עד אשר הקריאה ‘אין אלוהים מלבד אללה’ תישמע בכל העולם, יימשך המאבק.” וכן: “הקוראן מצווה: מלחמה! מלחמה עד לניצחון! דת ללא מלחמה היא דת נכה.” יורשו, המנהיג העליון מוג'תבא ח׳אמנאי, חזר על כך בשנת 2014: “המאבק והג׳יהאד הם אינסופיים משום שהרוע וחזיתו ממשיכים להתקיים… מאבק זה יסתיים רק כאשר החברה תוכל להיפטר מחזית המדכאים, שארצות הברית עומדת בראשה… הדבר דורש מאבק קשה וממושך.”
גם האיסלאמיסטים הסונים נשענים על אותו עיקרון. סייד קוטב, האידאולוג המרכזי של האחים המוסלמים, כתב כי “הג׳יהאד… אינו דבר מקרי לתקופה שבה הופיע האיסלאם. הוא צורך קבוע, הטבוע בטבע האמונה האיסלאמית”, ותיאר אותו כ“מצב מלחמה בלתי פוסק משום שהאמת והשקר אינם יכולים לדור יחד על פני האדמה.” חסן אל-בנא, מייסד האחים המוסלמים, הצהיר במסמך שלו על הג׳יהאד: “בג׳יהאד אני מתכוון לחובה האלוהית המשתקפת בדברי שליח אללה (עליו השלום) ואשר על המוסלמים לקיים עד יום הדין… מי שמת מבלי שנאבק למען אללה או שלא רצה לעשות זאת, מת מוות של ג׳אהיליה טרום-איסלאמית.” כתבים אלו ממשיכים להניע גם כיום רשתות סוניות, בין אם בחסות הסמויה של קטר לקבוצות הקשורות לאחים המוסלמים ובין אם בקרב קיצונים סלפים, עבורם הפוגה היא רק הודנה, הפסקה טקטית במאבק הנצחי.
המנוע התאולוגי הזה של ג׳יהאד מתמשך התחזק באמצעות חיבורו עם מחשבה שמאלית פוסטמודרנית. מאמרו הנבואי של פרופ׳ וולר ניואל משנת 2001 “ג׳יהאד פוסטמודרני” הראה כיצד האידאולוגיה של אל-קאעידה שילבה קריאות איסלאמיסטיות רדיקליות לחזרה לטוהר של המאה השביעית עם רעיונות פוסטמודרניים אירופיים, דחיית המודרניות של היידגר, והאדרת האלימות המהפכנית המטהרת אצל סארטר ופנון. התוצאה היא תודעה היברידית שבה הן ג׳יהאדיסטים שיעים והן סונים, כמו בני בריתם השמאליים, רואים במשא ומתן או בשלום בגידה, וכך מבטיחים שהמלחמה תימשך ללא סוף.
תובנות מהמאה ה-20 למאה ה-21
חוקרי המלחמה הקרה שעסקו בחתרנות קומוניסטית יצרו גוף ידע שיכול להועיל למערב במאה ה-21. הם זיהו דפוסים שעדיין ניכרים בפעולות ההשפעה של רוסיה, סין ואיראן ובפגיעות המערב אליהן.
סטפן פוסוני זיהה כי במערב “המסורת הצבאית לא הצליחה להכיר בכך שמלחמה היא תת-קטגוריה של עימות, וכי עימות הוא תהליך סוציולוגי שהאסטרטג מבקש להשפיע עליו.” אם מבינים מלחמה רק כאלימות מזוינת בין מדינות, מגוון רחב של פעולות עוינות, תעמולה, חדירה, לחץ כלכלי, חתרנות פוליטית ולוחמה תרבותית, נותר מחוץ למענה האסטרטגי. כאשר מבינים עימות כתהליך סוציולוגי, כל הכלים הללו הופכים לנשק שיש להתמודד עמו. פוסוני מנה את ארסנל האמצעים שאינם קרביים ומטשטשים את ההבחנה בין מלחמה לשלום: דמורליזציה, שיתוק, חדירה, פירוק, הסחה, פרובוקציה, בגידה, שיתוק מערכתי וכניעה. “יש לראות בטכניקות אלו,” כתב, “כהכנות, תחליפים, תוספות והמשכים של הקרב.”
פוסוני גם זיהה כיצד קומוניסטים גייסו פוליטית אנשים מנוכרים כדי לתעל פתולוגיה אישית לפעילות פוליטית, תוך פישוט והפשטה של מידע כדי לנתק את החברה מתפיסה משותפת של המציאות. “מהפכת השיגעון” הזו משתקפת במערכת המדיה החברתית העכשווית, בלבול המוני, פירוק חברתי ושחיקה של סמכות אפיסטמית משותפת, היוצרים פגיעות לתיאוריות קונספירציה ולמפיציהן. “אסונות גדולים כמו מלחמה ומחלות,” ציין פוסוני, “יכולים ליצור נוירוזות עמוקות יותר”, שניתן לנצל על ידי גורמים מהפכניים שאינם יוצרים את התנאים, אלא מחריפים אותם.
כיצד יכול המערב להילחם בחתרנות? התיאורטיקן הגאופוליטי שטראוס-הופה עסק בדרכים להתמודד עם תעמולה אנטי-מערבית. הוא ציין כי ההנחה המערבית ש“האמת תנצח” באמצעות שכנוע ישיר וכנה אינה עומדת מול שיטות הלוחמה הפסיכולוגית המתוחכמות של הקומוניסטים. בספר “עימות ממושך” (1959) נכתב כי הקומוניסטים מפשטים ומסלוגנים את מסריהם, משתמשים בהגזמות, עיוותים, סנסציונליזם, סיפורי עניין אנושי ושעירים לעזאזל, ומתאימים את המסרים לקהלים שונים. חשוב מכך, הם פועלים לפצל את החברה לקבוצות עוינות ול“אטומיזציה” של יחידים, מה שהופך אותם לפגיעים להשפעה והורס את “התודעה הלאומית בעולם החופשי”. הלוחמה הפוליטית הסובייטית השתמשה ב“רגשי אשמה” כדי לגרום למערביים לבקר את מלחמותיהם שלהם כבלתי צודקות, תוך קבלת מלחמות קומוניסטיות כ“מאבקי שחרור”.
"מלחמת הנצח" המודרנית: מלחמה היברידית ושלוש מלחמות
כיום, רוסיה מפרשת לוחמה היברידית כגישה משולבת ורבת-ממדים הכוללת כלים צבאיים, פוליטיים ומידעיים. כפי שטענה נדיה שדלואו, הנטייה האמריקנית לראות בדיסאינפורמציה רוסית, לחץ כלכלי ופרובוקציות עקיפות אירועים נפרדים “מתחת לסף המלחמה” מקשה להתמודד עמם. בסין, דוקטרינת “שלוש הלוחמות”, לוחמה פסיכולוגית, לוחמת דעת קהל ולוחמה משפטית, עוגנה בצבא בשנת 2003. בהמשך לקו המחשבה של סון דזה, מטרתה להביס את האויב עוד לפני עימות פיזי, באמצעות עיצוב אמונותיו, שליטה בסביבת המידע ושימוש במשפט הבינלאומי ככלי נשק. הכלי המרכזי לכך הוא מחלקת החזית המאוחדת, “הנשק הקסום” של מאו, הפועלת להטמיע עמדות חיוביות כלפי סין בקרב קהלים זרים באמצעות מכוני קונפוציוס, אגודות סטודנטים ופעולות השפעה.
ההשפעה האסטרטגית של סין, רוסיה ואיראן מדגישה התאמת מסרים לקהלים שונים: רוסיה מציגה עצמה כאומה נוצרית מסורתית לימין האמריקני, וסין מציגה עצמה כחברה שוויונית לשמאל. בדוגמה בולטת למושג “החזית המאוחדת” של פוסוני, מסרים שונים לקהלים שונים עם יעד אסטרטגי זהה, פרשנים אמריקנים אימצו עמדות התואמות את נרטיבים של יריבי המערב. בתקופת המלחמה הקרה נדרשה עבודה מאומצת לבניית חזיתות תעמולה; כיום “הטיפשים השימושיים” פועלים ברשתות החברתיות ונמשכים בקלות לרשתות ההשפעה שמציבים אויבי המערב.
העלות של סף כאב נמוך
קמפיינים תודעתיים סביב מבצעים צבאיים יוצרים פילוג, בלבול וחוסר אמון. תגובות אנטי-מלחמתיות משדרות חולשה לאויבים בעלי תפיסת מלחמה מתמשכת. תגובות אלו מייצגות הישג אסטרטגי של פעולות השפעה זרות, שמטרתן לא רק לבקר את המלחמה הנוכחית אלא לערער את יסודותיה ההיסטוריים והמוסריים.
האם המערב יצליח לשמר את רצונו להתנגד לאויבים קבועים אם יש לו “סף כאב נמוך” לעימות? המערב ניצב מול יריבים שאינם מתחשבים במחיר חיי אדם ואף מוכנים לשלם מחיר כלכלי כבד כדי להשיג את יעדיהם. הרצון המערבי למהירות ולסיום מהיר חושף חולשה עמוקה, חולשה שאויביו למדו, ניתחו וטיפחו באופן שיטתי. פוסוני כתב כי רבות מהמלחמות הוכרעו לא בשדה הקרב אלא ב“קריסה מוסרית של ההנהגה או של הכוחות והאוכלוסייה”.
