ניתוח המציאות האיראנית כפי שהיא משתקפת מעמודי העיתונות בין 27 ל-29 בדצמבר 2025 מציג מדינה הנתונה תחת מצור כלכלי ומדיני כמעט חסר תקדים. איראן מנסה לתמרן בין איומים צבאיים חיצוניים, מערך סנקציות מתהדק והתערערות ההון החברתי מבית. הצגת תקציב שנת 2026 הופכת למוקד חיכוך מרכזי בין ממשלת מסעוד פזשקיאן לבין פרלמנט לעומתי, בעוד שוק המטבע והזהב רושם שיאי שפל היסטוריים שמעמידים בסימן שאלה את עצם היציבות הלאומית. דסק איראן של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מסכם את השיח בעיתונות האיראנית בימים האחרונים, כפי שהוא משתקף בעיתוני הזרם המרכזי והרפורמיסטי.
הקו האדום של טהראן: עמידה גרעינית בעולם ללא אופק דיפלומטי
בתיק הגרעין, הטון הוא של מבוי סתום ושל דחיית תכתיבים. הפעלת מנגנון ה"סנאפ־בק" האירופי מקובעת בתודעה כאירוע שמנע חזרה למסלול הדיפלומטי הקלאסי. שר החוץ סייד עבאס עראקצ'י חוזר ומדגיש כי "הנושא הגרעיני של איראן אינו פתרון צבאי", לא עבור איראן ולא עבור יריבותיה.
הקו הרשמי ברור: חרף הפגיעות במתקנים שונים במהלך "המלחמה בת 12 הימים", איראן לא תוותר על זכותה להמשך העשרה. שגריר איראן באו"ם, אמיר סעיד אירבאני, דוחה בגלוי את דרישת ארצות הברית ל"העשרה אפס" כתנאי לחידוש המו"מ, ומציג אותה כדרישה שנועדה לקבע יחסי כפיפות ולא להסדיר דאגות ביטחוניות אמיתיות.
על רקע זה הולכת וגוברת בעיתונות ההבנה שהערוץ הדיפלומטי הישיר מול המערב חסום בטווח הנראה לעין. במקום לדבר על "חזרה להסכם", השיח עובר למושגים כמו "דיפלומטיה כלכלית" ו"חיזוק צירי המזרח": העמקת הקשרים עם רוסיה, בלארוס, סין ושחקנים נוספים כמשקל נגד לסנקציות, וכניסיון לעצב מחדש את סביבת הלחץ הבינלאומית על טהראן.
מלחמות של אחרים, חרדות איראניות: זירות חוץ כמכפיל סיכון
בזירה האזורית והבינלאומית, העיניים נשואות שוב לוושינגטון, הפעם דרך מר־א־לאגו. ביקורו החמישי השנה של בנימין נתניהו אצל דונלד טראמפ מתואר בעיתונות האיראנית כ"מלכודת" שישראל טומנת לנשיא האמריקאי, בניסיון לגרור את ארצות הברית לעימות נוסף – הפעם סביב תוכנית הטילים של איראן. הכותרות מדגישות שנתניהו זקוק להסלמה חיצונית כדי להתגבר על המשברים הפוליטיים והמשפטיים בבית, ומציגות את טראמפ כמי שעלול לנצל את הקלף האיראני לצורכי קמפיין פנימיים.
במקביל, צעד ישראלי חריג נוסף, ההכרה בעצמאות "סומלילנד", מוצג בטהראן כראש חץ במהלך ישראלי־אמירתי רחב יותר, שמטרתו לייצר דריסת רגל בים האדום ובמצרי באב אל־מנדב. בעיתונות האיראנית מזהירים מפני מהלך שמערער לא רק את ביטחון איראן, אלא גם את ביטחונן של מצרים ושל כלל העולם המוסלמי, ומדברים על ניסיון להקיף את איראן ב"מניפה גיאו־אסטרטגית" חדשה.
בזירה הסורית והלבנונית, הטון נעשה זהיר יותר. מצד אחד, ממשיכים לדבר על "חזית ההתנגדות" ועל הלגיטימיות של חיזבאללה ככוח מגן בפני ישראל. מצד שני, מדווחים על תיווך רוסי חשאי בין ירושלים לבין ממשל ג'ולאני בצפון סוריה, מהלך שמעורר חשש בטהראן מפני דחיקת רגליה מן המרחב שבו השקיעה במשך שנים דם, כסף והון פוליטי.
את תחושת הפגיעה בריבונות משלימה ידיעה בולטת על חיסולו של הגנרל האפגני לשעבר אכרם א־דין סריע בלב טהראן, אירוע המיוחס לגורמים הקשורים לטליבאן. עצם האפשרות שקבוצות כאלה יפעלו בבירה, ובאופן קטלני, מציבה סימן שאלה מטריד על יכולת השליטה הביטחונית של המשטר בשטח שהוא אמור להיות המוגן ביותר.
קרב על השלטון ועל הנרטיב: משילות תחת מתקפה מבית
בתוך המערכת הפוליטית עצמה, ימי סוף דצמבר מסמנים הסלמה נוספת. הזרם השמרני הקיצוני במג'לס מתחיל להחתים על הצעת שאילתא נגד הנשיא פזשכיאן, מהלך שמתואר בעיתונים כ"ניסיון נקמה" לא רק בנשיא, אלא ביועצו הקרוב מוחמד ג'וואד זריף ובכל קו המדיניות של הממשלה. השאילתא משמשת כלי לחסימת התקציב, לניגוח מדיניות החוץ ולשליחת מסר שהפרלמנט הקיצוני אינו מתכוון לאפשר לנשיא להפוך ל"פנים החדשות" של הרפובליקה.
פזשכיאן עצמו ממשיך לדבר בשפה של "וופאק", הסכמה לאומית, ומגייס רטוריקה דתית ומוסרית כדי להבליט את הצורך באחדות פנים־איראנית מול האיומים החיצוניים. אך מבקריו במג'לס מציירים אותו כ"מטיף בשער", מי שיודע לדבר על פיוס אך מתקשה לנהל מערכת ביצועית מורכבת תחת אש.
מעל העימות הפוליטי מרחף התקציב. יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף מציין בפומבי שהעלאה של 20 אחוז בשכר העובדים "אינה תואמת את האינפלציה", משפט שמציב את שדה הקרב במקום שבו הוא כואב ביותר: בכיס של הציבור. המשמעות ברורה: הפרלמנט משדר שאין בכוונתו לתת לנשיא קרדיט פוליטי על תקציב שנתפס כבלתי מספק, ומחפש להגדיר מחדש מי מדבר בשם "העם הנפגע".
כלכלת שחיקה: חיי היומיום כמדד האמיתי למשבר
בזירה הכלכלית, המספרים מדברים בעד עצמם, והם מדברים בשפה של משבר. הדולר חוצה את רמת ה־140 אלף תומאן, והמטבע המוזהב נסחר סביב 166 מיליון תומאן. העיתונים מכנים זאת "קטסטרופה למעמד הביניים": כל מי שחסכונותיו נקובים בריאל רואה אותם נשחקים מדי יום, וכל תכנון כלכלי ארוך טווח הופך כמעט לבלתי אפשרי.
על רקע זה נושא הנשיא פזשקיאן נאום נדיר בכנותו. "אומרים שהשכר נמוך, נכון, הוא נמוך. אומרים שאנחנו גובים יותר מדי מסים – נכון, אנחנו גובים הרבה", הוא אומר. המשפטים הללו, שזוכים לציטוט רחב, נתפסים כמעין וידוי – ניסיון לדבר בגובה העיניים עם ציבור שכבר מזמן אינו מאמין בסיסמאות על "שגשוג מעבר לפינה".
התקציב החדש מוגדר רשמית כתקציב "בקא" – תקציב הישרדות. הוא נשען על ביטול שער החליפין המועדף למוצרי יסוד ומעבר למערכת של שוברים אלקטרוניים (כאלאברג). מבחינת הממשלה מדובר במהלך שנועד לצמצם רנטות ושחיתות הקשורות במט"ח מסובסד; מבחינת הציבור והרופאים, יש כאן סכנה ברורה של זינוק מחירים בתרופות, מזון ושירותים בסיסיים.
הפער בין הצהרות על "שליטה בשוק" לבין המציאות מתומצת היטב במשפט של איש הדת אחמד עלם אל־הודא: "ההתייקרות כבר איננה יומית, היא הפכה לשעתית". הציטוט הזה, שהופך לכותרת, משקף את תחושת ההתפרקות של מנגנוני הפיקוח ואת ההבנה שגם חלק מן הממסד הדתי משמש היום פה לייאוש הציבורי ולא רק כשופר של המשטר.
החברה מותשת: אלימות, קיפאון וחוסר ביטחון אזרחי
במישור החברתי, תחושת חוסר הביטחון והייאוש מתעצמת. רצח הצעירה אלהה בידי נהג במונית אינטרנטית מטלטל את דעת הקהל, ומחזיר לכותרות את האלימות נגד נשים ואת העובדה שחוק "אבטחת ביטחון הנשים" ממתין כבר 13 שנה למסלול חקיקה מלא. הטעות הזאת נתפסת כהוכחה לכוחם של לובי שמרני ושל אדישות מוסדית מול מציאות של אלימות מגדרית.
במקביל, מתקבלות ידיעות על מותה של השחקנית שירין יזדאן־בחש ועל הספדים נרחבים לאיש הרוח כאמראן פאני. בשיח התרבותי הם מוצגים כיותר מעוד שני שמות ברשימת הנפטרים: מותם מסמל בעיני כותבים רבים את ה"התרוקנות השקטה" של האליטה התרבותית, דור של אינטלקטואלים ואמנים שהחזיק ערכים של דעת, ביקורת ושפה, מול גל של מסחור, שטחיות ואסקפיזם.
על רקע הכבדות הזאת, הממסד מנסה להקרין עוצמה טכנולוגית. שיגורם בו־זמנית של שלושה לוויינים: "פאיא", "זפאר 2" ו"כות'ר" מוצג כהוכחה ש"הרצון האיראני הגיע גם לחלל". אבל גם כאן חודרת האירוניה: שר התקשורת עצמו מודה שאינו מרוצה מאיכות האינטרנט במדינה. בעיתונות הרפורמיסטית הופך הפער הזה, בין לוויינים בחלל לבין אינטרנט מקרטע בבית, לסמל של מדיניות שמעדיפה הישגים תדמיתיים על פני פתרון בעיות היומיום של האזרח.
בסיכום השיח של סוף דצמבר, עולה אזהרה ברורה: ההון החברתי של הרפובליקה האסלאמית נמצא תחת שחיקה מואצת. הציבור רואה את התקציב, את שוק המטבע, את העימותים במג'לס, את החוקים התקועים ואת מקרי האלימות, ומרגיש שקולו כמעט ואינו נשמע. התקציב, הגרעין, הלוויינים והנאומים הגדולים, כולם נחווים דרך פריזמה אחת: האם חיי היומיום נעשים בטוחים, זולים וצפויים יותר, או להיפך. על פי עמודי העיתונים בימים אלו, התשובה ברורה, והיא אינה מיטיבה עם המשטר.
