בטהרן הקפואה של דצמבר 2025, אחמד, נהג משאית ותיק יושב בתא הנהג הוא מביט במסך הטלפון. "שוב? אחרי שהשביתה האחרונה שלנו השנה נגמרה בכלום, עם מעצרים וחשבונות ריקים?" הוא ממלמל.
אבל הפעם זה שונה. הרשתות החברתיות מוצפות בסרטונים ויראלים, עובדי נפט מצטרפים לסטודנטים, סוחרי בזאר סוגרים שווקים. אחמד זוכר את הפתגם הפרסי: "מים פוגשים מים ומתחזקים". הוא מצטרף לשיירה שחוסמת את הכביש. ההפגנות בוערות, אבל כדי שיהפכו להתקוממות שתפיל את המשטר, ארה"ב, המערב וישראל חייבים לפעול בעיקר מתחת לראדאר לא כמובילים, אלא כמי שמאירים את הדרך מבלי להיכנס לבמה.
לקחים כואבים
ההיסטוריה מלמדת מדוע המחאות נכשלו. ב-2009, "התנועה הירוקה" פרצה אחרי בחירות מזויפות – מיר-חוסיין מוסאווי קיבל תמיכה מיליונית, אבל חמינאי הכריז על אחמדינג'אד כמנצח. דיכוי אלים הרג עשרות, משפטי ראווה כלואו אלפים, מוסאווי וקרובי נעצרו בבית. חסר מנהיגות מאוחדת, חסימת SMS מנעה תיאום, והמערבית "תמיכה גלויה" נתנה תירוץ ל-IRGC לטבוח כ"סוכנים זרים".
ב-2017-2018, מחאות כלכליות התפשטו מ-150 ערים נגד אינפלציה ושחיתות. ללא מנהיגות מרכזית, הן היו ספונטניות – IRGC ובסיג' טבחו 25, עצרו אלפים, חסמו אינטרנט. הממשלה טענה "רק 42 אלף מפגינים", הפגנות נגד הפחיתו מומנטום, והיעדר תוכנית פוליטית אפשר דיכוי מהיר.
מחאת מהסה אמיני 2022 נמשכה חודשים, עם "אישה, חיים, חירות" – 500 הרוגים, 20 אלף עצורים. חסרה מנהיגות פופולרית ליברלים דתיים היססו להצטרף מחשש לאלימות, העדר חזון "יום שאחרי". שביתות נהגי משאיות (2018, 2022, 2025) פגעו בכלכלה – 163 ערים ב-2025 – אבל ויתורים חלקיים (מחירי דיזל, ביטוח) פיצלו, שברו מומנטום, ללא קישור פוליטי רחב.
הליכה מתחת לראדאר
אם רוצים שגורל המחאה הנוכחית יהיה שונה, על המערב לפעול אך באופן שונה.פעולות חשאיות הן המפתח: בראש וראשונה, סדיקה ופירור מבפנים של ההנהגה השלטת. זאת באמצעות תמריצי עריקה ל-IRGC דרך מתווכים גולים, "מקלט מובטח" למשפחות בכירים בתמורה לשיתוף פעולה, החזרת נכסים קפואים תמורת אי ציות לפקודות ירי, אפליקציות אנונימיות ל"שרשרת עריקה" (עורק מגייס עמיתים).
סביר שהמשטר ישתק את האינטרנט ועל כן נידרש לייצר תחליף VPN, לווייני תקשורת, peer-to-peer – יש צורך לממן את השובתים מאחר וכספם יאזל במהרה, זאת באמצעות קרנות סיוע hawala, קריפטו לעובדי נפט, מורים, סוחרים דרך NGOs.
כאן קיימת דילמה. המשטר נמצא במאבק על הישרדותו, כחיה פצועה, תקיפה תיצור "אויב חיצוני", תלכד המונים סביב הדגל (כמו 2022), עלולה לקטוע את התסיסה פנימית, הם יגיבו בעצמה, מה שיאתגר את מערך ההגנה הישראלי, יסלים למלחמה רב-חזיתית (חיזבאללה, חות'ים).
מאידך, תקיפה מדויקת חיונית, המערך הבליסטי מאיים איום קיומי על ישראל, באיראן מייצרים כיום כ 50 טילים לחודש. תקיפה עכשיו יכולה להיות אפקטיבית כשהמשטר עסוק בשרידותו (עריקות, שביתות) התקיפה תחליש IRGC ללא הרג אזרחים, תשמור על הרתעה.
הפתרון כמו תמיד נעוץ בתזמון. יש לאפשר לתסיסה לצבור מוממנטום בלתי הפיך, לאפשר לשכבות נוספות להצטרף ולסייע, להאיץ את תהליך ההקרסה ואז לנצל את השפל בו מצוי המשטר לתקיפה ממוקדת – בנקודה בה שהמשטר יתקשה להגיב – כמו שאומר הפתגם הפרסי "אבן בזמן הנכון עדיפה על זהב".
המאמר פורסם לראשונה בישראל היום בתאריך 31.12.2025.
