איראן צריכה להגיב, מפני שלחיסול של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בטהרן יש השלכות עצומות. הנייה היה אורח המשטר האיראני. במזרח התיכון, כשמישהו בא לבקר אותך, אתה מחויב להגן עליו, לא משנה מה המחיר. עבור חלקם, חובה זו יכולה להיות הגנה על אותו אורח, גם אם אדם חייב לוותר על חובתו להגן על משפחתו מפני פגיעה. לא לעשות זאת או אפילו לא להיות מסוגל לעשות זאת מטיל עליך בושה (במזרח התיכון, בושה מוגדרת על ידי מה שאחרים אומרים עליך, ולא מה שאתה חושב על עצמך).
הנייה היה אורח הכבוד של המשטר האיראני וזכה ליחס בהתאם. הוא לא שוכן בבית מלון אלא במתחם של משמרות המהפכה, כוחות הצבא של המשטר. מתחם זה שמור באופן בלעדי למשמרות המהפכה ולמיטב ידיעתנו משמש גם לשמירה על אורחים מיוחדים כמו הנייה. לכן, העובדה שישראל הצליחה איכשהו לחסל את הנייה באחד המתחמים המוגנים ביותר של המשטר הופכת את ממשלת איראן למושא ללעג לא רק מתוך איראן, אלא קרוב לוודאי מהעולם המוסלמי כולו.
בעולם המוסלמי, אדם, קבוצה או מדינה חייבים לנקום על השפלה כדי להשיב את כבודם. לא לעשות זאת, או בגלל שאתה לא מסוגל או לא רוצה או שניהם, נתפס כסימן שאתה חלש.
המזרח התיכון מתעב חולשה, לא משנה מדוע אנשים חלשים. כשתושבי המזרח התיכון מריחים חולשה, הם מכים אותו. הסיבה לחולשה, גם אם מישהו פצוע, חולה או כל דבר אחר, לא משנה. אם הצד המושפל אינו יכול לנקום, על הקרובים אליו ביותר לעשות זאת במקומו.
זה מה שעומד כעת בפני ממשלת איראן. עליה לנקום את מותו של הנייה בהקדם האפשרי. בעלי הכוח באיראן חייבים לדעת זאת. אם הם לא יעשו זאת, הם מסתכנים בהדחה מבית כי הם נראים חלשים מאוד. אבל מה הם יכולים לעשות?
ישראל הוכיחה גם בטהרן וגם בביירות שהיא יכולה להגיע לכל אחד, לכל מקום. יש בכך כדי לחדור את יראת האל לליבם של מקבלי ההחלטות באיראן. אם המשטר האיראני מחכה לנקום, הוא מוכיח לעמו שהוא חלש. המשטר אינו יכול להרשות לעצמו לעשות זאת, משום שמנהיגיו יודעים שרוב האיראנים שונאים אותו ולא היו רוצים דבר טוב יותר מאשר להפיל את המשטר הזה.
אנו יודעים זאת בגלל האופן שבו הגיב העם האיראני למתקפה על ישראל ב-14 באפריל. למשל, אנשים כתבו גרפיטי ברחובות והתחננו לישראל שתכה במשטר והם יעשו את השאר.
אבל האיראנים מפחדים מטבעם. כשהם מכריזים על תוכניות גרנדיוזיות לעשות משהו נגד אויביהם, הם למעשה מאותתים לסובבים אותם שהם מפחדים, ו"בבקשה הגנו עליי כי אני חושש ממה שהיריב שלי יעשה לי". במילים אחרות, המשטר האיראני נמצא בין הפטיש לסדן. ארורה אם איראן מחליטה להגיב על החיסול וארור אם לא.
אז מה צריכה להיות המדיניות של ישראל (ושל אמריקה)? כרגע יש להם אינדיקציה שאיראן עומדת לתקוף. לפיכך, על ישראל לפתוח במתקפה מסיבית על יכולתו של המשטר להמשיך ולדכא את בני עמו ולספק את שלוחיו, ובכך לשים קץ אחת ולתמיד לאיום האיראני על ישראל, על שכנותיה הסוניות ועל העולם. זה צריך לכלול בעיקר את מוקדי הכוח של המשטר, כלומר את המנהיג העליון עלי חמינאי – הפיהרר של איראן – ואת הסובבים אותו.
בהתחשב באירועי הימים האחרונים, כל דבר פחות מזה יהיה שווה ערך ללשים פלסטר על פצע נגוע ללא משחה אנטיביוטית. זה יאריך את הסבל של כולם.
ניסיוננו באיראן מלמד אותנו שכאשר המשטר השליט נראה חלש, העם האיראני מתקומם ומוכן לעשות הכל כדי לחסל את השליטים המדכאים אותו. ברגע שהם מאבדים את הפחד, הם מסוגלים לעשות את הדברים האכזריים ביותר לשליטיהם המדכאים ומיד להביט לעבר אחרים שיצילו אותם מאומללותם.
הם, אם להשתמש בביטוי פרסי, "בוט פאראסט" – הם סוגדים לאנשים חזקים, כלומר לאנשים בעלי עוצמה. במצב כזה, הכוח הוא כל מה שחשוב. אין מתונים. דמוקרטיה ומושגים יפים דומים שיש לנו במערב אינם חלק מתרבותם.
איראן היא נמר של נייר. אפילו חלק מבעלות בריתה, כמו סין, מכירות עד כמה היא חלשה ולא מאורגנת. פרופ' פאן הונגדה, למשל, המשמש לעתים קרובות כלוח תהודה "פרטי" לדעות רשמיות, דיבר על הבוז של הסינים לביטחון איראן. התפקיד שלנו הוא לחסל את האיום האיראני לתמיד. ממה שישראל הפגינה בימים האחרונים, נראה למתבונן הבלתי מיומן שישראל – בעזרתן האפשרית של בעלות בריתה – צריכה להיות מסוגלת לעמוד במשימה זו.
המאמר פורסם לראשונה באתר JNS.
