מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, איראן חיה תחת מערך סנקציות כבד, וכעת, עם הפעלת מנגנון ה"סנאפסבק" מחדש, נדמה היה לרבים שהמשטר יתמוטט. אלא שאיראן, לפחות כלפי חוץ, ממשיכה לתפקד. חוקרת המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, אלה רוזנברג, המתמקדת בכלכלה האיראנית ובניתוח מערכות פיננסיות אזוריות, מסבירה כיצד זה ייתכן שהמשטר ממשיך להתקיים תחת הסנקציות.
רוזנברג חוקרת את תנועות ההון שיוצאות מאיראן ומגיעות, לעיתים בנתיבים עקיפים וקשים למעקב, עד לאירופה. בראיון מיוחד להסכת המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, "East to West" עם בליג סלדין, היא מסבירה כי הדיון על "החזקת מעמד" של איראן מחמיץ את הנקודה: המדינה אולי מתקיימת, אך החיים בה רחוקים מלהיות נורמליים.
"מה שאצלנו נחשב רע – אצלם הוא הנורמלי"
כשנשאלה כיצד המשטר מצליח להמשיך להתקיים למרות קריסות המשק, רוזנברג מבהירה כי יש להבחין בין המדינה לבין המשטר: "הכלכלה שאנחנו מכירים במערב, שבה אפשר להזמין מאמזון ושיש שפע, לא קיימת באיראן. יש מחסור במוצרים בסיסיים, שער החליפין מתפרע. מה שנחשב אצלנו מצב חירום, אצלם הפך לנורמלי".
עם זאת, היא מדגישה שהמשטר עצמו איננו נשען על כלכלה רשמית: "הם מפעילים כלכלת צללים משלהם עם בנקאות אפורה, הברחות, מכירת נפט למדינות כמו סין, וסחר בבני אדם. כל זה מאפשר להם להתקיים גם כשהאזרחים עצמם קורסים". למרות האינפלציה המשתוללת, רוזנברג מזכירה כי אין לצפות להתפרצות מיידית: "האזרחים כועסים, כמובן. אבל לשאול מתי המשטר ייפול זה כמו לשאול אם יירד גשם מחר. זו מערכת מורכבת מאוד. אי אפשר להבין מבחוץ איך זה לחיות תחת משטר כל-כך דכאני". לדבריה, רק שילוב בין לחץ פנימי של אזרחים ובין לחץ חיצוני עשוי להוביל שינוי – וגם זה לא ודאי.
"סנקציות בלי אכיפה הן כמו בריון שלא יודע להכות"
רוזנברג נחשבת לאחת המבקרות הבולטות של אופן אכיפת הסנקציות כיום. לשיטתה, הסנקציות כשלעצמן אינן הבעיה, אלא אכיפה רופפת: "אני תמיד אומרת שסנקציות דומות לבריונות בבית ספר. אם הבריון אומר לא לשחק עם מישהו, תציית, אבל רק אם אתה מפחד ממנו. כיום אין אכיפה אמיתית של הסנקציות. זה כמו בריון שלא מסוגל להכות. הוא מאבד אפקטיביות".
היא מציעה מודל חדש, אותו היא מכנה “דוקטרינת הרתעה פיננסית”, הנשען על מעורבות אזרחית: "צריך כוח משימה אזרחי שיאסוף מידע ויעבירו לרגולטורים. רק כך ניתן ליצור הרתעה אמיתית. אחרת, הכל יישאר על הנייר".
אמירויות, טורקיה, ומשם לאירופה: כך פועלת הכלכלה הצללית
רוזנברג מתארת רשת סבוכה של הברחות, בנקים אפורים וחברות קש: "איראן שולחת נפט בספינות שעושות העברות מטען מאונייה לאונייה בלב ים. במקביל, כספים זורמים דרך חברות קש באמירויות ובטורקיה ומשם לאירופה. אנשים יופתעו כמה קל לעקוף את הסנקציות. זה עניין של מסמכים, מזוודות כסף וקשרים נכונים". אפילו מדינות אירופה מתחילות להבין את הבעיה, אך באיחור: "הולנד פתחה קו חם לדיווח על הפרת סנקציות. זה מצחיק, אבל זה בדיוק מה שחסר: התראה שעולה מהשטח, לא רק מהרגולטורים".
הספינות שנעלמו – ואז הופיעו שוב
רוזנברג התייחסה גם להפתעה שהעסיקה את גורמי המעקב: חזרת שידורי ה-AIS (מערכת זיהוי אוטומטי) של “צי הצללים” האיראני לאחר שנים של היעלמות: "פתאום 80% מהכלי שיט הופיעו על המכ"ם לכמה שעות ונעלמו שוב. זה נראה כמו ניסיון הסחה. וכשבודקים מה קרה במקביל, מוצאים תנועות חריגות של חומרים גרעיניים לתוך איראן. זה לא מקרי".
איראן פונה מזרחה: רוסיה, סין ו-BRICS
לדברי רוזנברג, איראן רואה עצמה כיום כמו "נמר כלוא", המחפש כל דרך לשרוד, ובמיוחד דרך בריתות אנטי-מערביות: "BRICS הוא כמו חבורת הילדים שהודרו מהכיתה והקימו מועדון משלהם. לא ברור עדיין מה תהיה ההשפעה המעשית, אבל עצם ההתאגדות הזו מאיימת על המערב".
לדבריה, בעוד המערב חושב במונחי "כאן ועכשיו", באיראן הזמן זורם אחרת: "בתרבות הפרסית אפשר להמתין שלושים שנה כדי לנקום. הם רואים את המאבק עם ישראל וארה״ב כמשהו רב-דורי, לא כמשהו שמסתיים בסבב אחד".
המשבר האקולוגי: "איראן פשוט מתייבשת"
אחד האיומים הקיומיים ביותר עבור אזרחי איראן הוא מחסור המים. בהמשך השיחה עם בליג סלדין, רוזנברג מדגישה כי המשטר משאיר את המדינה להתייבש: "תאר לעצמך שאין מים בברזים. המשטר לא השקיע אגורה בתשתיות מים מאז המהפכה. יש בצורת, נכון — אבל זו בעיה שניתן לפתור בטווח הארוך. הבעיה היא שהמשטר לא חושב על האזרחים". בתוך כך, היא דוחה בתוקף את הטענות האיראניות שישראל "גונבת עננים": "זה אבסורד מוחלט. סוג של עלילת דם. הכמות של עלילות הדם שמופנות כלפי ישראל מצד איראן היא אדירה".
האם יש באיראן ויכוח פנימי על שינוי?
רוזנברג מזהה מתחים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, אך לא רואה בכך סדק משמעותי במשטר: "יש הבדלים בין צעירים למבוגרים, בין אקדמאים לפועלים, בין פרסים לקבוצות מיעוט, אבל שינוי אמיתי יתרחש רק אם האזרחים יידעו שיש להם גב מהמערב. אחרי מה שעברו המפגינים בשנים האחרונות, קשה לצפות מהם לסכן את חייהם לבד".
לשאלה על "נורמליות" בחיי היומיום באיראן, היא עונה: "צריך להגדיר מה זה נורמלי. עבור רבים באיראן, אפילו לקנות חלב זה מותרות. המחירים מרקיעי שחקים. החיים שם רחוקים מלשקף חיים במדינה מתפקדת".
בסיום הראיון מדגישה רוזנברג כי המערב מתקשה להבין את הלוגיקה שמניעה את איראן: "אנחנו שואלים איך הם עדיין מחזיקים מעמד. אבל אנחנו צריכים להבין שהם לא חיים, הם שורדים. והמשטר? הוא עסוק רק בלהבטיח את הישרדותו שלו".
