בשנים האחרונות, טורקיה שואפת למצב את עצמה כשחקן אזורי מאזן, בהתבסס על ההבנה שכל עימות אזורי רחב היקף עלול לפגוע ישירות ביציבותה הפנימית, בביטחון הלאומי ובמצב הכלכלי שלה. בכירים במערכת הביטחון בישראל מעריכים כי זו הסיבה שאנקרה התערבה במתיחות בין איראן לארצות הברית וניסתה לתווך בפתרון דיפלומטי למשבר.
מדיניות התיווך של טורקיה אינה מהלך דיפלומטי חד-פעמי, אלא חלק מדוקטרינת ביטחון לאומי רחבה יותר הרואה בדיפלומטיה פעילה כלי לניהול סיכונים אסטרטגיים. בעשור האחרון, טורקיה התמודדה עם מספר אזורי סכסוך פעילים, כולל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, הלחימה בסוריה ובעיראק, מתחים עם איראן, ומחלוקות בים התיכון על שליטה במשאבים טבעיים כמו נפט וגז טבעי.
לאור המציאות הזו, אנקרה פיתחה מדיניות שמטרתה למנוע מהסכסוכים האזוריים להסלים למלחמות רחבות היקף שעלולות לגרור את טורקיה למעורבות ישירה. גורמי מודיעין מערביים מעריכים שמאמצי התיווך של טורקיה בין וושינגטון לטהראן משקפים דאגה עמוקה באנקרה מהאפשרות למלחמה אזורית כוללת.
לפי הערכות מודיעיניות מערביות, עימות צבאי בין ארצות הברית לאיראן עלול ליצור ארבעה איומים עיקריים על טורקיה: פעילות מורחבת של מיליציות פרו-איראניות בזירות סמוכות, משבר אנרגיה חמור עקב תלות טורקית בנפט וגז אזוריים, גל גדול של פליטים מאיראן שעלול לערער את יציבות המדינה פנימית, והשפעה על גורל המיעוט הכורדי באיראן, נושא הרגיש מאוד עבור אנקרה.
מנקודת מבט טורקית, השאלה הכורדית היא אחת ההשלכות המסוכנות ביותר של קריסת המשטר האיראני. התפתחות כזו עשויה לעודד דרישות כורדיות לאוטונומיה או לקדם שלטון עצמי, ואולי לשמש השראה פוליטית וסמלית לכורדים בתוך טורקיה.
בכירים במערכת הביטחון הישראלית מעריכים כי טורקיה עשויה לנסות לקדם מסגרות דיפלומטיות המתמקדות בעיקר בסוגיה הגרעינית, תוך צמצום הדיון בתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן ובשליחים האזוריים שלה, כולל חיזבאללה בלבנון, מיליציות בעיראק והחות'ים בתימן. הערכה זו נובעת מההבנה שטורקיה עצמה שומרת על יחסים מורכבים עם חלק מהשחקנים הללו ולכן אינה מעוניינת בפירוקם המוחלט.
בנוסף, גורמי מודיעין ישראלים מזהים מאמץ טורקי לחזק את מעמדה כמתווך אזורי מרכזי על חשבון שחקנים אזוריים אחרים, כולל מצרים ומדינות המפרץ. תהליך כזה עשוי, לפי הערכות ישראליות, להגדיל את השפעתה של טורקיה בזירות רגישות, כולל סוגיות פלסטיניות ומשברים אזוריים עתידיים.
ההערכה הרווחת בהנהגה הפוליטית בישראל היא שטורקיה פועלת בראש ובראשונה לטובת האינטרסים שלה, ולא מתוך מחויבות ליציבות אזורית רחבה. בהתאם לכך, קהילת המודיעין הישראלית ממשיכה לעקוב מקרוב אחר פעילותה הדיפלומטית של אנקרה, במיוחד את הקשרים שלה עם איראן.
גורמי ביטחון מעריכים כי הצלחת מאמצי התיווך של טורקיה במזרח התיכון תלויה ביכולתה של אנקרה לשמור על אמון כל הצדדים המעורבים. עם זאת, תפקיד זה גם חושף אותה לסיכונים, שכן כל כישלון בגישור עלול לפגוע במעמדו האזורי ולהעמיד אותו ללחץ מצד שחקנים אזוריים אחרים. ההערכה היא שלמרות האתגרים הללו, טורקיה צפויה להמשיך להשקיע מאמצים כדי לבסס את מעמדה כמתווכת אזורית. אנקרה רואה בתפקיד זה מרכיב מרכזי באסטרטגיית הביטחון הלאומי שלה, המשלבת כוח צבאי, דיפלומטיה פעילה וניהול מאזן כוחות אזורי מורכב.
מעבר לשיקולים מיידיים של יציבות וביטחון, מאמצי התיווך של טורקיה במזרח התיכון הם חלק מהשאיפה הרחבה יותר של הנשיא ארדואן להשיב את מעמדה של אנקרה ככוח אזורי מוביל, כזה שמעצב את סדר היום ולא רק להגיב אליו. לפי הערכות מודיעיניות הן במערב והן בישראל, מדיניות זו מושרשת בתפיסת עולם ניאו-עות'מאנית הרואה בטורקיה את היורשת הטבעית של האימפריה העות'מאנית, עם אחריות היסטורית ונוכחות לגיטימית ברחבי המזרח התיכון, הבלקן וצפון אפריקה.
ארדואן ומעגל היועצים שלו אינם מדברים עוד רק על גבולות פוליטיים, אלא על תחומי השפעה. תיווך דיפלומטי נחשב לכלי מרכזי להרחבת ההשפעה הזו, לצד שימוש בכוח צבאי רך וקשה כאחד. טורקיה נקטה בגישה זו בסוריה, לוב, הקווקז, במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, וכעת במאמצי התיווך שלה בין איראן לארצות הברית. מנקודת מבטה של אנקרה, גישור מוצלח הוא לא רק מנגנון למניעת מלחמות, אלא גם דרך ליצור תלות אזורית בטורקיה ולהפוך אותה לשחקן בלתי ניתן להחלפה.
בכירים במערכת הביטחון הישראלית מעריכים כי עבור ארדואן, התיווך בין וושינגטון לטהראן משרת מספר מטרות בו-זמנית. ראשית, הוא מציב את טורקיה כגשר בין המערב לעולם המוסלמי, תפקיד שמילאו בעבר מדינות כמו מצרים או ערב הסעודית. שנית, הוא מחזק את מעמדה של טורקיה מול ארצות הברית כשותפה אזורית חיונית, במיוחד על רקע המתחים בין אנקרה לוושינגטון סביב נאט"ו, רוסיה והסוגיה הכורדית. שלישית, מאמצי התיווך מאפשרים לטורקיה להשפיע בעקיפין על תוצאת כל הסדר עתידי עם איראן באופן שישמור על האינטרסים שלה בסוריה, בעיראק ובזירת האנרגיה.
הבכירים בישראל מזהים גם, מאחורי הרטוריקה הפיוסנית של אנקרה, מאבק על הנהגת העולם הסוני. טורקיה, הנחשבת לאחת התומכות הבולטות של האחים המוסלמים, שואפת לבדל את עצמה מציר סעודי-אמירות ולהציג מודל מנהיגות חלופי לעולם הערבי והמוסלמי. תיווך מוצלח בין מעצמות גדולות או יריבים אזוריים מחזק את הנרטיב הזה ועוזר לארדואן לבסס את מעמדו כמנהיג עם חזון אזורי רחב.
עם זאת, גורמי המודיעין הישראלים מעריכים כי שאיפות אלו נושאות גם מגבלות וסיכונים. הפער בין שאיפותיה של טורקיה לבין רמת האמון שהיא נהנית מבין שחקנים מרכזיים, ובראשם ישראל, מגביל את חופש הפעולה שלה. תמיכתה הפומבית בחמאס, יחסיה המורכבים עם איראן, ועמדתה כלפי יוון וקפריסין מקשים על אנקרה להיתפס כמתווכת ניטרלית באמת. ההערכה הרווחת היא שאנקרה לא תיסוג ממדיניות זו. במובן זה, מאמצי התיווך אינם רק כלי לניהול משברים, אלא חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח שמטרתה להחזיר את טורקיה למרכז הבמה האזורית, ברוח המורשת העות'מאנית המותאמת לתנאי המאה ה-21.
