במהלך הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ולאחריו, מחבלי חמאס ואזרחים מעזה ביצעו אלימות מינית שיטתית נגד נשים ישראליות בפסטיבל נובה, בקיבוצים שאליהם פלשו, וכן נגד חטופות שהחזיקו בשבי, כאשר חלק מהן סבלו מתקיפות מיניות יומיומיות עד לשחרורן.
תגובותיהם של ארגונים פמיניסטיים בינלאומיים הגיעו באיחור והיו מעורפלות, ולעיתים הזכירו את הקורבנות הישראליות רק בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מה קרה ל-#MeToo, לצעדת הנשים ולקריאה “להאמין לנשים”?
ניתן לייחס את התגובה לפמיניזם רדיקלי, בדמות פמיניזם של העולם השלישי, פמיניזם טרנס־לאומי, רב־תרבותי ואינטרסקציונלי, וכן לתאוריית הקוויר, שהשתלטו על הנרטיב הפמיניסטי. צורות רדיקליות אלו למעשה שוללות את זכויותיהן הבסיסיות ביותר של נשים לביטחון ולשוויון, ואף מקדמות את מטרותיהם של טרוריסטים איסלאמיסטים קיצוניים כמו חמאס.
הפמיניזם הרדיקלי של המאה ה-21 אינו נועד לבסס ולהגן על זכויות נשים באמצעות החוק כפי שעשו הגל הראשון והשני של הפמיניזם. הוא נועד להפגין נאמנות רעיונית לניאו־מרקסיזם ולניניזם ולנסות להפוך את החברה לאוטופיה שוויונית דמיונית שמעולם לא התקיימה ולא תתקיים.
באמצעות גישה דוגמטית של מדכאים ומדוכאים, הפמיניזם האינטרסקציונלי שולל את זכויותיהן של נשים יהודיות ישראליות “ציוניות”, משום שלדידו הן שותפות לדיכוי קולוניאלי־מתנחלי של הפלסטינים מעצם נוכחותן בישראל.
הפמיניזם הרדיקלי מתיישר באופן מוזר עם מטרותיו של האיסלאמיזם הרדיקלי, שכן שניהם מבקשים למחוק את ישראל מהמפה. שניהם הושפעו, מברקלי ועד ביירות של שנות השישים, מהוגים פוסט־קולוניאליים כמו ז׳אן פול סארטר ופרנץ פאנון, שטענו כי דה־קולוניזציה היא אירוע אלים שיש להשיגו בכל האמצעים הנחוצים, רעיון שמופיע כיום על שלטים בהפגנות באוניברסיטאות.
אונס הוא פרקטיקה מכוונת של לוחמה פסיכולוגית אסטרטגית וטקטית. במעשי האונס הרגרסיביים של חמאס בהשראת דאעש ב-7 באוקטובר, גברים מעזה השפילו נשים יהודיות אזרחיות ולוחמות כדי לערער את מורל אויביהם ולהשפילם באמצעות טרור מיני. מדבקות בטורונטו עם הכיתוב “אונס הוא התנגדות” לצד דגל פלסטין הציגו את המעשים ככלים לגיטימיים נגד “הכיבוש”, בעוד בכיר חמאס עזי חמאד טען כי “כל מה שאנחנו עושים מוצדק”.
עמדות קיצוניות אלו מדגישות את ההתנגשות בין הפמיניזם הרדיקלי לבין המציאות. המקרה של נשים ישראליות ב-7 באוקטובר מספק דוגמה חריפה להתנגשות בין זכויותיהן הממשיות של נשים לבין פמיניזם גל שלישי דוגמטי מאוד, תנועה אנטי ליברלית השוללת את בטיחותן וזכויותיהן האישיות הבסיסיות ביותר ומקריבה אותן למען סולידריות גלובלית מדומיינת.
באמצעות דחיקת עובדות, תרבות והשלכותיה, הפמיניזם הרדיקלי מצטרף לתנועות “ווק” אחרות שמטרתן לערער את הציוויליזציה המערבית.
פמיניסטיות מערביות, כולל יהודיות, לעיתים אינן מודעות או בוחרות להתעלם מהסתירות הבסיסיות בין צורות הפמיניזם הליברליות שלהן לבין הצורות הרדיקליות, שכמעט אינן מסוגלות לגנות את האונס שביצע חמאס ואת התנהגותו האכזרית יותר באופן כללי ב-7 באוקטובר ואחריו.
אנדריאה דבורקין, חוקרת פמיניסטית רדיקלית מובילה בשנות השבעים והשמונים, טענה בספרה משנת 2000 Scapegoat: The Jews, Israel, and Women’s Liberation כי הציונות והפמיניזם היו שניהם תנועות שחרור עבור קבוצות מדוכאות היסטורית, שכן יהודים ונשים משמשים כ“שעירים לעזאזל” מקבילים בחברות פטריארכליות. כיום עמדותיה של דבורקין לגבי ישראל נחשבות מיושנות.
אנטי ציונות, הטוענת כי מדינת ישראל אינה לגיטימית, הפכה למבחן נאמנות פמיניסטי. הפמיניזם, לפי מרים ברגותי, הוא שחרור לא רק של נשים אלא של כל העמים ולכן הוא גם אנטי קולוניאלי ואנטי גזעני.
אמירותיה של ברגותי אופייניות לפמיניזם הרדיקלי. העלילה כי ישראל גזענית נולדה במסגרת קמפיין דיסאינפורמציה סובייטי שנועד לפנות לערבים ולעולם השלישי באמצעות סוגיית פלסטין כטריז לבניית סולידריות. גם כיום האינטרסקציונליות, ששורשיה בפמיניזם סוציאליסטי שחור של שנות השבעים, משתמשת בפלסטין כסוגיה מאחדת לאג׳נדה אנטי מערבית.
אג׳נדה זו אומצה בידי מרבית האקדמאים במדעי החברה ולימודי מגדר, שרבים מהם משמשים גם כפקידים בכירים וכמדווחים באו״ם ובמוסדות בינלאומיים אחרים.
העניין הפלסטיני שווק כ“עולם שלישי” ו“פוסט קולוניאלי” מאז שנאצר והסובייטים העלו אותו בוועידת בנדונג האפרו אסייתית בשנת 1955. העניין היה תמיד פאן ערבי, לאומני ערבי, מרקסיסטי לניניסטי ואנטי מערבי.
הטענה כי ישראל היא המעוז האחרון של קולוניאליזם עומדת בניגוד לעובדות. ישנן 23 מדינות ערביות ו-57 מדינות בעלות רוב מוסלמי. ישראל מעולם לא קולוניזציה טריטוריה. יהודים הם מיעוט מזרח תיכוני וילידים לארץ ישראל. ישראל מעניקה זכויות אזרחיות וחירויות רבות יותר לאזרחיה הלא יהודים מאשר מדינות ערב מעניקות לאזרחיהן הערבים והמוסלמים.
בנוסף לממד הפוליטי, הפמיניזם הטרנס לאומי והאינטרסקציונלי מתייחס לאיסלאם דרך נקודת מבטו של אדוארד סעיד, שלפיה המערב כביכול מדיר, מדכא ומסטיג את האיסלאם ולכן איסלאמופוביה היא סוג של גזענות.
פמיניסטיות המושפעות מסעיד, כמו לילה אבו לוגוד, טוענות כי נשים מוסלמיות מוצגות בסטריאוטיפים כקורבנות של מבנים דתיים פטריארכליים במסגרת “אוריינטליזם מגדרי”.
אבו לוגוד ביקרה את השיח התקשורתי המערבי לאחר פיגועי 11 בספטמבר בנושא זכויות נשים וההתעללות בנשים מוסלמיות, ששימש להצדקת התערבויות צבאיות במדינות מוסלמיות כמו אפגניסטן. לטענתה, יש להבין נשים מוסלמיות בתוך ההקשרים החברתיים והאידאולוגיים שלהן.
אולם לאחר נסיגת הצבא האמריקאי מאפגניסטן בתקופת נשיאותו של ג׳ו ביידן, הטליבאן המשיך בדיכוי נשים כאילו דבר לא השתנה.
גם הנהגת התנועה הקווירית בעולם האקדמי מציבה פרדוקס, בהתחשב בדחייה התרבותית האיסלאמית והערבית כלפי קווירים.
הסולידריות הקווירית עם העניין הפלסטיני מוסברת באופייה הרדיקלי של התנועה הקווירית, בניגוד למאבק הליברלי לזכויות להט״ב. שתי התנועות מקבילות לפמיניזם ליברלי לעומת פמיניזם רדיקלי.
הקוויר הרדיקלי סבור שכ“תנועות שחרור” הפלסטינים והקווירים חייבים להתנגד יחד למערכות דיכוי בסולידריות. התנועה הקווירית רואה בהטרונורמטיביות ובציס נורמטיביות יסודות של דיכוי מערבי ושואפת לשנות מן היסוד את החברה באמצעות ערעור נורמות אלו. בפועל, האיסלאם דוחה קווירים.
לוגיקה זו מנחה את פעילותה של תאורטיקנית הקוויר פרופ׳ ג׳ודית באטלר, תומכת בולטת בתנועת החרם BDS נגד ישראל. בשנת 2006 הכריזה באטלר כי חשוב להבין שחמאס וחיזבאללה הם “תנועות חברתיות מתקדמות, שמאליות וחלק מן השמאל העולמי”.
באופן צפוי, באטלר תיארה גם את מתקפות 7 באוקטובר כ“מעשה של התנגדות מזוינת” במרץ 2024 והטילה ספק בטענות האונס נגד חמאס, עד שלבסוף אמרה דברים מעורפלים לאחר שהצטברו ראיות לאמיתות הדיווחים.
באטלר אינה לבד. עמדות רדיקליות מסוג זה ממלאות כתבי עת אקדמיים, פאנלים בכנסים ותכניות לימודים ויוצרות קונצנזוס אקדמי אקטיביסטי אנטי ציוני.
הקולקטיב הפמיניסטי הפלסטיני, הכולל אקטיביסטים אקדמיים רבים, הכריז כי “פלסטין היא סוגיה פמיניסטית”, וגינה “רצח עם רבייתי” בעזה משום שמרפאות ובתי חולים ששימשו בסיסים צבאיים ומחסני נשק של חמאס נהרסו בידי צה״ל.
ימים ספורים לאחר הטבח פרסם הארגון Black Women Radicals הודעה שטענה כי ישראל מבצעת רצח עם והזכירה את האינטרסקציונליות. ב-22 באוקטובר 2023 קיים הארגון אירוע בהשתתפות אנג׳לה דייוויס, קומוניסטית רדיקלית ותיקה ואקטיביסטית BDS.
דייוויס היא חלק ממילייה רדיקלי רחב שממסד את הסוגיה הפלסטינית באקדמיה.
במציאות, בעזה ובגדה המערבית שורר חוק השריעה, רציחות “כבוד” נמשכות ללא ענישה, אלימות בין בני זוג נפוצה ואונס כמעט שאינו מדווח בשל סטיגמה חברתית.
מחקר של האו״ם משנת 2019 הראה כי 15 אחוז מהנשים הנשואות בעזה חוו התעללות מינית חוזרת.
בשטחים הנשלטים בידי הפלסטינים כמעט שאין הגנה מפני אלימות מגדרית. בעזה אין חוקים האוסרים אלימות מינית במשפחה וקיימת חסינות רחבה לרציחות “כבוד”.
51 אחוז מהנשים הנשואות דיווחו כי חוו אלימות פיזית, מינית, פסיכולוגית או כלכלית מצד בעליהן אך פחות מאחוז אחד מדווחות על כך בשל סטיגמה והתנהלות לקויה של הרשויות.
בנוסף, בעזה ובגדה המערבית גברים חייבים לאשר נישואין, לגברים מותר ריבוי נשים וגירושין חד צדדיים ונשים מקבלות מחצית מחלקו של גבר בירושה.
חמאס אוכף הפרדה מגדרית בבתי ספר, חובת חיג׳אב וכללי צניעות וכן אישור אפוטרופוס גבר לנסיעות נשים ומגבלות תעסוקה.
ייצוג נשים בממשלת חמאס מוגבל לתפקידים סמליים ושיעור האבטלה בקרב נשים עולה על 62 אחוז.
למרות שהרשות הפלסטינית אימצה את אמנת CEDAW בשנת 2014, התעקשותה לשמור על דרישות השריעה הביאה לדחיית רוב הרפורמות. בטיוטת החוקה הפלסטינית מפברואר 2026 נקבע כי האיסלאם הוא הדת הרשמית, אזרחות עוברת דרך האב ונישואין חד מיניים אסורים.
בהקשר של מלחמה, ניתן להצדיק את פעולות חמאס במסגרת “ג׳יהאד הגנתי” נגד “כיבוש”. בכיר חמאס חמאד אמר בראיון באוקטובר 2023 כי הפלסטינים הם קורבנות הכיבוש ו“כל מה שאנחנו עושים מוצדק”, והבטיח לחזור על התקפות כאלה עד להשמדת ישראל.
מסגור זה מצדיק גם לקיחת שבויים, כולל נשים.
האקטיביסטית הפלסטינית אמריקאית לינדה סרסור הגנה על השריעה וטענה כי היא מובנת לא נכון ואף מעניקה כוח לנשים. היא הצהירה כי אי אפשר להיות גם פמיניסטית וגם ציונית. סרסור ומנהיגת צעדת הנשים כרמן פרז היו מעורבות מאוד במאבק הפלסטיני, יחד עם פעילים מתנועת Black Lives Matter. עלייתה של סרסור מסמלת את הדומיננטיות של הפמיניזם האינטרסקציונלי על פני הפמיניזם הליברלי.
בעוד הפמיניזם הליברלי ממשיך לפעול בבתי המשפט, הפמיניזם האינטרסקציונלי פועל בחזית פוליטית רדיקלית השואפת לבטל “גזענות מערכתית”. המגמה הפמיניסטית משקפת גם קיטוב פוליטי רחב בארצות הברית, עם עליית האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. תומכי רב-תרבותיות טוענים כי דיכוי מסגרות דתיות עלול להיחשב אימפריאליזם תרבותי, אך הדבר יוצר סתירה בין זכויות תרבותיות קולקטיביות לבין עקרון השוויון המגדרי הליברלי.
במקרה של ישראל, המדינה מעניקה לנשים זכויות שוות. לעומת זאת בעזה ובגדה המערבית לנשים יש פחות זכויות כפרטים מאשר לנשים בישראל. פמיניזם ליברלי מחוקק ומגן על זכויות בחברה דמוקרטית. פמיניזם רדיקלי מבקש לשנות את החברה מן היסוד אך בפועל משמר מסגרות שמגבילות את זכויות הנשים. הפמיניזם הרדיקלי משתף פעולה עם האיסלאם הרדיקלי.
כך נוצרת ברית “אדומה ירוקה”, בין השמאל הרדיקלי לאיסלאמיזם, שמכשירה את הגבלת החירות האישית בשם שחרור קולקטיבי.
רטוריקה בקמפוסים וברשתות מראה כי רדיקלים רואים במשטר האיראני ובשלוחותיו כוח נגד האימפריאליזם והליברליזם המערביים. פמיניזם טרנס-לאומי ואינטרסקציונלי הם למעשה זרועות פמיניסטיות של תנועת סולידריות אנטי מערבית בהשראה מרקסיסטית. באמצעות תפיסה פוסט-מודרנית של ידע כתוצר של יחסי כוח, המציאות נדחקת לטובת נרטיבים של קיפוח.
כאשר השמאל מאשים את ישראל, מדינה הנלחמת בארגון טרור שרצח ואנס 1200 אנשים, הוא למעשה מאשים את הקורבן. נרטיב “הקולוניאליזם המתנחלי”, שמקורו בתעמולה סובייטית, מתעלם מהילידיות של היהודים ומהיותם מיעוט במזרח התיכון ומוחק את הנשים היהודיות. הפמיניזם הרדיקלי אינו מבקש עוד לפתור בעיות אלא להפוך על פיהן את המסגרות הליברליות והמערביות.
בעיני פמיניסטיות רדיקליות אידיאל של פלסטין משוחררת מקולוניאליזם חשוב יותר מהמציאות שנשים חוות שם בפועל. בגרסה הרווחת של הפמיניזם הרדיקלי האקדמי והאקטיביסטי, אידאולוגיה מחליפה ראיות.
הוצאת נשים ישראליות מחוץ לסולידריות הפמיניסטית לאחר 7 באוקטובר היא תוצאה של עשרות שנים של הידרדרות אידאולוגית לקיצוניות. הפמיניזם הרדיקלי מאשר כיום, במעשיו או במחדליו, את שיטותיהם ואת מטרותיהם של טרוריסטים איסלאמיסטים רדיקליים.
