במבט ראשון, השתיקה היחסית של בייג’ינג לנוכח המשבר המעמיק באיראן נראית כמו טעות אסטרטגית, אולי אפילו חולשה. איראן היא עמוד תווך מרכזי במה שיש המכנים “ציר הרשע החדש” או “ברית המוקצים” לצד רוסיה וצפון קוריאה. סין, השקועה במלחמת סחר מתעצמת ולעיתים אף “חמה” עם ארצות הברית, מחזיקה באינטרסים כלכליים ואסטרטגיים רחבי היקף ברפובליקה האסלאמית. אך בעוד המזרח התיכון מעלה עשן, הדרקון הסיני נושף רק נשימה קלה.
במוזיאון בשנגחאי תלוי ציור עתיק, מלווה בסיפור קצר: נזיר יושב על פסגת הר מושלג. למרגלותיו, בעמק, שני צבאות נערכים לקרב. הנזיר אינו מתפלל לשלום ואינו בוחר צד. הוא מכין את מכחולו ומצייר. כששואלים אותו מדוע אינו מתערב, הוא משיב: “כאשר ענן ואבק מתערבבים, קשה לראות מי יגבר. מי שממתין, רואה את הדרך”.
כך נראית סין כיום מול הטלטלה באיראן: לא נזיר תמים, לא לוחם נלהב, אלא אמן סבלני הממתין לרגע המדויק לשרטט את הקו.
על הנייר: ברית טבעית. בפועל: ריסון מחושב
לפי כל מדד מקובל, בייג’ינג וטהראן אמורות להיות מתואמות היטב. בשנת 2021 חתמו השתיים על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה. כ-15% מייבוא הנפט של סין מגיע מאיראן, לעיתים במחירים מוזלים. גילוי מאגרי ליתיום משמעותיים באיראן, מינרל חיוני למהפכת הרכב החשמלי, העמיק עוד יותר את ההיגיון הכלכלי. הוסיפו לכך את התיאום הגובר בין סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, ותתקבל תמונת גוש השואף לשחוק את ההגמוניה האמריקנית.
ואף על פי כן, ככל שהאזור מתחמם, בייג’ינג מפגינה איפוק בולט: אין התערבות צבאית, אין רטוריקה מתלהמת, ואין דיפלומטיה מתעמתת בגלוי. מדוע?
התשובה אינה נעוצה בחולשה, אלא במשמעת אסטרטגית. סין מיישמת ניהול סיכונים א-סימטרי.
סין נלחמת כשצריך
התפיסה שלפיה סין נמנעת אוטומטית מעימות אינה מדויקת היסטורית. במלחמת קוריאה שלחה בייג’ינג מאות אלפי חיילים להתעמת עם כוחות אמריקניים. היא העניקה סיוע נרחב לצפון וייטנאם. כיום היא תומכת ברוסיה כלכלית וטכנולוגית. כאשר אינטרסים ליבתיים עומדים על הפרק, סין אינה מהססת.
אך איראן איננה צפון קוריאה של 1950. היא איננה חיץ גיאוגרפי המגן על שטח סיני. היא נכס, לא קו הגנה.
וההבחנה הזו מכריעה.
ארבעת החישובים הקרים
1. הכלכלה תחילה
סין מצויה בעימות כלכלי מבני עם ארצות הברית. שוק הנדל”ן שלה שברירי, אבטלת הצעירים מדאיגה, והצמיחה הואטה. עימות פתוח סביב איראן עלול להצית סנקציות משניות חריפות. איראן יכולה לספק נפט מוזל – אך אינה יכולה לפצות על חסימת גישה לשווקים האירופיים או האמריקניים. בייג’ינג לא תסכן יציבות מערכתית למען שותף פריפריאלי.
2. אי-התערבות כמיתוג אסטרטגי
סין מדגישה בעקביות ריבונות ואי-התערבות. עיקרון זה מגן עליה מביקורת בנושאי טאיוואן ושינג’יאנג. הזדהות צבאית גלויה עם טהראן תערער את הנרטיב הזה. עקביות מדינית היא נכס אסטרטגי, ובייג’ינג שומרת עליו בקפידה.
3. איראן לחוצה היא איראן ניתנת למיקוח
ככל שטהראן נתונה ללחץ, עמדת המיקוח שלה נחלשת, מה שמשפר את מנופי ההשפעה של סין במחירי אנרגיה, גישה לתשתיות וויתורים אסטרטגיים. זהו חישוב קר, אך גיאופוליטיקה היא עסקה. איראן תלויה עשויה להיות שימושית יותר מאיראן אסרטיבית.
4. הימנעות מהביצה האמריקנית
סין צפתה בארצות הברית שוקעת בעיראק ובאפגניסטן בעלויות כבדות וללא תמורה אסטרטגית ברורה. לבייג’ינג אין עניין לרשת את עול הביטחון במפרץ. היא מעדיפה השפעה ללא הסתבכות.
התקדים הוונצואלי
מנהיגי איראן מודעים להיסטוריה. לפני עשור השקיעה סין מיליארדים בוונצואלה, והציגה אותה כמודל לשותפות אנטי-אמריקנית באמריקה הלטינית. נחתמו הסכמי נפט והושקו פרויקטי תשתית. אך עם החרפת המשבר בוונצואלה, בייג’ינג כיילה מחדש את מעורבותה, הגנה על חשיפתה הפיננסית ונמנעה מהסתבכות פוליטית.
הדבר מעלה שאלה קריטית עבור שותפים פוטנציאליים: האם סין היא בעלת ברית נאמנה או משקיעה ממושמעת המגבילה סיכון ויוצאת בעת הצורך?
בטהראן מבינים יותר ויותר שהשותפות עם בייג’ינג דומה יותר למכשיר פיננסי מאשר לערבות ביטוחית. יש סעיפים. יש גבולות.
מצר הורמוז: הקו האדום האמיתי
סף אחד עשוי לשנות את המשוואה: מצר הורמוז. כמעט 20% מתנועת הנפט העולמית עוברת במעבר הצר הזה. אם פעולה אמריקנית תפגע ישירות באספקת האנרגיה הסינית, בייג’ינג לא תראה בכך לחץ על איראן, אלא אתגר ישיר לסין עצמה.
בתרחיש כזה ניתן לצפות לתגובות מדודות אך ברורות:
- ליווי ימי למכליות סיניות תחת דוקטרינת חופש השיט.
- נוכחות צבאית סינית מוגבלת בים הערבי.
- סיוע טכנולוגי ומודיעיני דיסקרטי לאיראן.
- הרחבת סחר נקוב ביואן לעקיפת מערכת הדולר.
לא פלישה. לא הסלמה לשם הסלמה. אלא איתות הרתעתי.
כיצד סין נתפסת?
בעיני רוסיה ואיראן, סין מציעה סולידריות מותנית. בעיני מדינות המפרץ, היא מציגה עצמה כשותפה מסחרית פרגמטית. בעיני ארצות הברית, היא יריבה אסטרטגית המעדיפה משחק שחמט איטי על פני עימות תיאטרלי.
אך קיים גם סיכון תדמיתי. אם וונצואלה ואיראן ייתפסו כמקרים שבהם סין נמנעה מגיבוי מכריע, שותפים עתידיים עשויים לפקפק בעומק מחויבותה.
מהו הנתיב הסביר ביותר?
העמימות האסטרטגית תימשך. סין תספק תמיכה ללא הזדהות גלויה; תחזק את איראן מבלי להגן עליה לחלוטין. ניתן לצפות לסיוע עקיף מתמשך, לרבות העברת טכנולוגיות צבאיות דרך מתווכים, כיסוי דיפלומטי מוגבל במועצת הביטחון של האו”ם, וסבלנות בעוד הלכידות המערבית מתערערת.
בייג’ינג אינה מהמרת על ניצחון צבאי איראני. היא מהמרת על עייפות אמריקנית ארוכת טווח.
אפילו נפילת המשטר האיראני לא תשנה בהכרח את חישובה של סין. עבור בייג’ינג, איראן היא כלי חשוב על הלוח, אך לא המלך. הדרקון אינו נקשר לכלים שלו. הוא מתמרן אותם.
בסופו של דבר, ההיגיון פשוט: החכם גובר מבלי להילחם; הפזיז נלחם מבלי לחשוב.
