אזרחי איראן ציינו לאחרונה את 40 ימי האבל על המפגינים שנהרגו בדיכוי ההפגנות שפרצו בתחילה בעקבות עליית יוקר המחיה ובהמשך התפתחו לתנועת מחאה פוליטית נגד ההנהגה, בראשות עלי חמינאי.
[jcfa_socials]
ב-21 בפברואר, סטודנטים באוניברסיטה בטהראן קיימו הפגנות לציון 40 הימים למות קורבנות המחאה, תוך שהם קריאות "חירות" ו"מוות לחמינאי". דיווחו על עימותים בכמה קמפוסים לאחר שחברי מיליציית הבסיג' תקפו מפגינים.
במקביל, שר החוץ עבאס ערקצ'י ביקר את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על טענתו כי 32,000 איש נהרגו בדיכוי ההפגנות. ערקצ'י טען שלפי נתוני טהראן, מספר ההרוגים עמד על 3,117.
ב-14 בפברואר התקיימה בגרמניה עצרת גדולה בהשתתפות רזא פהלווי, יורש העצר לשעבר הגולה, שקרא להגברת הלחץ הבינלאומי על המשטר בטהראן והביע תמיכה בתנועת המחאה העממית.
לפי הערכות מודיעין ישראליות, למרות דעיכת ההפגנות, זעם עמוק נמשך בקרב מגזרים משמעותיים מהציבור, במיוחד צעירים וקבוצות מוחלשות, בשל יוקר המחיה הגבוה, הדיכוי הפוליטי והרג מפגינים בגלי אי השקט הקודמים. התופעה של קריאות נגד המשטר ממרפסות מגורים ברחבי אזורים שונים באיראן משקפת רמת חיכוך גבוהה בין הציבור האיראני למשטר, גם אם היא עדיין לא תורגמה להפגנות המוניות מתמשכות.
במקרה של תקיפה צבאית אמריקאית, גורמים מעריכים כי יש סבירות גבוהה להתחדשות הפגנות בערים מרכזיות כמו טהראן, אבאדאן ומשהד. הפגנות כאלה עלולות להפוך לאלימות ולהוות סיכונים משמעותיים, במיוחד אם ייפגעו אזרחים או ייגרם נזק לרכוש אזרחי. מצד שני, הפחד מתגובה צבאית חריפה מצד המשטר עלול להרתיע חלק מהמפגינים הפוטנציאליים או להוביל אותם לחפש מחסה.
קריאות מחאה ישירות ותמיכה מצד דמויות אופוזיציה בולטות, כמו רזא פהלווי, בנו של השאה המודח, או אנשים במחנה הרפורמיסטי, עלולות להגביר כל התקוממות מחודשת. עם זאת, היעדר תקיפה אמריקאית עשוי גם לאפשר למשטר להציג תדמית של אחדות לאומית, להדק את הפיקוח ולהגביר את הדיכוי הפנימי.
מדוע גל המחאה האחרון דעך?
גל המחאה שהחל בדצמבר 2025 בעקבות קריסת המטבע הלאומי והחמרה בתנאים הכלכליים לא הצליח להגיע למסה קריטית שיכולה לאתגר את יציבות המשטר.
לפי הערכות הביטחון הישראליות, מספר גורמים מרכזיים תרמו לתוצאה זו:
- יציבות ליבת המשטר – המשטר האיראני נשאר חזק מבחינה מבנית, נתמך על ידי מנגנון מרכזי לביטחון וכלכלה הכולל את משמרות המהפכה האסלאמית, הבסיג' ומוסדות כלכליים רבי עוצמה.
- יכולת דיכוי מוכחת – שימוש בכוח, פיזור אלים של הפגנות, טבח המוני, השבתות אינטרנט והגבלות תקשורת חמורות.
- חוסר תמיכה ממגזרים אזרחיים מרכזיים – שוק טהראן ומגזרים מרכזיים כמו עובדי תעשיית הנפט לא הצטרפו לגל המחאה.
- היעדר הנהגת אופוזיציה חזקה – אין גוף מאורגן המסוגל לתאם תנועת מחאה ארצית מתמשכת, ודמויות רפורמיסטיות מובילות שמרו על פרופיל נמוך מבלי לגייס מוחים ולערוך הפגנות רחבות היקף.
בהתאם לכך, חידוש תנועת מחאה משמעותית ידרוש שילוב של קריסת הביטחון הפנימי, גיוס בין מגזרים בקרב קהלים מרכזיים נגד המשטר, יכולת ארגונית מתמשכת ומשבר בליבת המשטר. ללא אלמנטים אלו, ההפגנות צפויות להישאר מפולגות ומוגבלות בהשפעתן.
לסיכום, לפי הערכות מודיעין בישראל ובמערב, איראן עדיין נחשבת למדינה יציבה יחסית, והסיכוי לגל מחאה גדול שיתחדש בטווח הקצר עדיין נמוך. תקיפה צבאית אמריקאית יכולה להצית מחדש את הזעם הציבורי, אך הצלחת כל התקוממות רחבת היקף תלויה בעיקר בדינמיקות פנימיות, ולא בכוח צבאי חיצוני.
