הבעיה בממשלת האחדות הפלסטינית היא פחות בפלסטינים ויותר בארה"ב ובמערב. המהירות שבה הביעו ארה"ב ואירופה הכרה בממשלת ראמי חמדאללה מגבירה את החשד כי הן היו ברקע הקמתה ועודדו אותה מאחורי הקלעים.
בעיקר היה צריך לשים לב לפגישות שקיים בעזה הטייקון הפלסטיני, מוניב אל-מסרי, עם ראש ממשלת חמאס, אסמאעיל הנייה, מיד לאחר וועידת הפורום הכלכלי בדאבוס בינואר השנה. בדאבוס נלווה מסרי למזכיר המדינה קרי והיה צמוד אליו, וקשה שלא להאמין שהוא לא שיתף את קרי בתוכניותיו לצאת מיד אחרי כנס דאבוס לעזה. באחרונה, מסר אל-מסרי כי מכינים כעת תוכניות פיתוח כלכליות נרחבות לעזה, ידיעה שמחזקת את ההנחה כי יוזמת הפיוס הפלסטינית נרקחה באווירה הכלכלית של דאבוס.
באשר לאחדות עצמה – אין אחדות. מול הפרוגרמה של אבו מאזן, הציג הנייה פרוגרמה הפוכה. הוא גם הודיע כי גדודי אל-קסאם, שאותם כינה: צבא אל-קסאם, נשארו על מכונם, כמו כל האדמיניסטרציה של חמאס בעזה. יתר על כן, הנייה נמנע מלהכריז כי הוא וממשלתו מתפטרים אלא "עוזבים", כלומר למעשה שתי הממשלות של עזה ושל רמאללה נשארו על מקומן, וממשלת חמאס רק ירדה לצל בהמתנה לבאות.
וכאן נעוצה הבעיה הגדולה עם ארה"ב והמערב: חמאס מצפה לקבל הכרה וסיוע כספי דרך רמאללה, וזה בדיוק מה שהולך לקרות אם תימשך המדיניות הנוכחית של ארה"ב ואירופה. קטאר, השושבינה של המהלך כולו, התחייבה לפני סעודיה שלא לתמוך יותר באחים המוסלמים, כולל חמאס, ואת הסיוע לחמאס היא מבקשת להעביר כעת דרך רמאללה. קטאר – לצד טורקיה – מהווה כיום את בעלת בריתה הראשית של ארה"ב במזרח תיכון, והיא מחברת אותה גם עם הטאליבאן. עסקת שחרור החייל השבוי עם טאליבאן יכולה הייתה להתקבל על הדעת אילו היה מדובר רק במעשה הומניטרי מול משפחה סובלת, אבל מן ההכרזות האמריקניות מתברר כי המהלך נועד לנרמל את יחסי ארה"ב והטאלביאן, כלומר: למצב את הטרור הסלפי לצדה של ארה"ב.
המהלך מעמיד במצוקה גדולה לא רק את ישראל, אלא גם את כל ידידי ארה"ב במזרח תיכון ומעבר לו.
