כבר אי אפשר להסתיר את הכישלון של המערב במלחמה נגד דאעש. אירגון הטרור הולך מחיל אל חיל, מתרחב ומתחיל לאיים גם על מדינות שיציבותן חשובה לישראל כמו ירדן.
השאלה היא – איפה המערב טעה?
הוא טעה בהרבה דברים.
ראשית, ההידרדרות התחילה עם ראשית כהונתו של אובאמה כאשר "הושיט יד לאיסלאם", שחרר טרוריסטים מסוכנים מגואנטנמו ושלח אותם לתימן, וצייר את האיסלאם בצבעים עליזים תוך עצימת עיניים מן היסוד הטרוריסטי של חלקים מרכזיים בתוכו.
הושטת היד לאיסלאם כללה גם את המרצת התיאוריה במערב של "האיסלאם הפוליטי", כאילו שניתן למתן את הלהט הקיצוני באיסלאם הרדיקלי על ידי ניהול בחירות, שבהם ייבחר "האיסלאם המתון" ויכרות ברית עם המערב. זה הפך את ארדוואן ואת קטאר לבעלי הברית העיקריים של אובאמה על חשבון כל בעלי בריתה המסורתיים של ארה"ב כמו ערב הסעודית, המיפרץ ומצרים.
אבל במקום שהאיסלאם "יתמתן" – הוא דווקא הקצין. ארדוואן הפך להיות בעל ברית של דאעש, ומסייע לו במסע הכיבושים וזריית האימה שלו.
אבל לא פחות מכך, המערב דבק באקסיומות שאבד עליהן הכלח, כמו שמירה קנאית על אחדות המדינות הערביות שלא קיימות עוד. בעיראק הוא דבק בהעברת כל הסיוע דרך ממשלת בגדאד המתפוגגת, ובסוריה הוא שותף לרוסיה בנוסחאות פתרון המתבססות על "ממשלה חזקה בדמשק".
האמת היא שהמזרח התיכון חוזר לשורשיו: לחלוקה על פי שבטים ועדות. כל עוד השיעים בעיראק נלחמים באזורים הסוניים- הם בורחים. כי מבחינתם הבית הוא דרום עיראק, בסרה וכופה- שם הם ילחמו. צבא אסד ילחם על חייו בלטקיה ולא בתדמור—כי לטקיה היא הבית.
היחידים שלחמו בדאעש הם הכורדים—אבל המערב מסרב לחמש אותם כי הוא נגד פתרון העדות למזרח התיכון. כל עוד המערב יסרב לפקוח את עיניו, ימשיך המצב להידרדר.
