בשולי ביקורו של מזכיר המדינה האמריקני, רקס טילרסון, באזורנו, התברר כי שיחתו עם נשיא תורכיה, רג'פ טייפ ארדוואן, הייתה קשה מאוד. השיחה נגעה לעתיד הקשר של תורכיה עם ברית נאט"ו, ועתידו של הבסיס האמריקני הגדול באינג'ירליק.
מקורות כורדיים הוסיפו כי עניין העתקת הבסיס הגדול מתורכיה לכורדיסטן בסוריה, או בעיראק עומד על הפרק.
כמובן, שהחלטה אסטרטגית כזאת איננה עניין של מה בכך, ויכול להיות שחלק מן הידיעות הם רק כלי לחץ על תורכיה מבלי לממש את האיום בסופו של דבר. אבל אם בסופו של דבר ארה"ב, תחליט להקים את הבסיס בשטח הכורדי, הרי בהחלטה מן הסוג הזה יש משום סיום המלחמה בסוריה בתמונת ניצחון של המערב, ושינוי מן הקצה אל הקצה של מציאות המזרח התיכון כולו. בנוסף לכך ישנה הכרזה אמריקאית דה פקטו כי הגיע סוף עידן הסכם סייקס פיקו.
מדוע? אם אכן המערב יחליט על קשר אסטרטגי עם מיעוט חזק במזרח התיכון, הרי משקל המיעוטים מול הערבים יתחזק מאוד. הבעיה הגדולה של סייקס פיקו הייתה בכך שהשליטה על המזרח התיכון את הפן ערביות, מול הפן איסלאם, שתי אסכולות שבבסיסם הם אנטי מערביים, ומנסים לכפות את ההגמוניה הערבית, או האיסלאמית על ידי שנאת המיעוטים, ובראשם ישראל.
חלוקת סוריה לעדותיה תהפוך את המזרח התיכון מחד-גוני, לרב-גוני ויקים פסיפס חדש בו תהיה לגיטימיות גם למדינת המיעוט היהודי במזרח התיכון.
רבים תמהים, מדוע זה משטר אסד, בקושי נחלץ, אם נחלץ, מסכנת התבוסה מול הכוחות הסוניים, וכבר הוא פועל נגד ישראל. התשובה היא כי כאשר הוא רוצה לאחד את סוריה מחדש תחת דגל הפן ערביות הוא חייב להגדיר את ישראל מחדש כאויב המשותף, נושא שנדמה כי תמיד ניתן לאחד את העם הסורי תחתיו.
אבל אם סוריה תהפוך למדינה שוויתרה על הפן ערביות, מוכנה לקבל את האחר, מעניקה לגיטימיות לפסיפס המגוון של העדות שלה, תהיה סוריה שמביטה פנימה לתוך עצמה, ומוותרת על החלומות האימפריאלסיטיים שלה. מדינה כזאת, שמכירה בכורדים, בדרוזים, בנוצרים וביזידים תכיר גם במדינת היהודים, ותעשה עמה שלום של אמת.
