אחת הבעיות הקשות שעמה מתמודדת ישראל בירושלים הוא היעדר הנהגה אזרחית מתונה שיש לה ראייה של טובת העיר במכלול אחד, ובה החלק הערבי של העיר מוצא את מקומו במרקם משותף.
בהיעדר הנהגה מן הסוג הזה, את עמדת ההנהגה תופסים גורמי דת שונים, אשר תפיסת עולמם נקבעת על פי אתוסים דתיים, אפוקליפטיים, ולא תמיד ההיגיון וטובת חיי היומיום בעיר עומדים לנגד עיניהם.
על פי הסכמי הסטטוס קוו והשלום עם ירדן, הכתובת של ישראל במזרח ירושלים היא מנהלת הווקף, ובמשבר האחרון ראינו את החלק החיובי ואת החלק השלילי בטיבה של ההנהגה הזאת. מצד אחד הלהיטה את הרוחות, וגרמה להמוני צעירים לצאת לרחובות, אבל מצד שני גם מילאה תפקיד חיובי של מציאת הסדרים, ונעזרה בכך בשכבת הסוחרים בעיר העתיקה, שרצו לחזור לחיים נורמליים מהר ככל האפשר.
הדמות המנהיגה הייתה שיח' מוחמד חוסיין. בעיקרו של דבר הוא איש טוב, אבל חלש. ברגע האמת, כאשר כבר נמצא ההסדר לחזור לתפילת הערב ביום חמישי, הוא פחד להכריז על ההסדר לבדו, והלך למוקאטעה כדי שאבו מאזן יכריז על ההסדר, ולא הוא. אבו מאזן שמח על ההזדמנות שנפלה לידיו לגזור קופונים, ובמקום על תפילת הערב המוסכמת הכריז על תפילת הצהרים שלא הייתה מוסכמת, וסיבך את העניינים, וגם הכריז שההסדר אינו פותר את הבעיה- אלא רק פותח אותה.
החשש הוא שאם הנהגת מזרח ירושלים תישאר בידי הווקף, הרי גורמים אסלאמיים קיצוניים ישתלטו על השיח של מזרח העיר, ויאפילו על הגורמים הפרגמטיים.
ויש מה לעשות: יש במזרח ירושלים אירגונים בלתי ממשלתיים של החברה האזרחית המוכנים להשתתף עם אירגונים ישראליים בפרוייקטים של תכנון משותף של העיר. הם לא מבקשים להדיח את הווקף כגורם המוביל, וגם אין צורך בכך. הווקף יישאר הכתובת הרשמית מתוקף ההסכמים, אבל הכנסת גורמים אזרחיים לא איסלאמיסטיים למעגל הקשר עם ישראל עשוי רק לחזק את האופי ההגיוני, הלא מתלהם בשיח הפוליטי של שני חלקי העיר.
